כתיבה, זה כל הסיפור

אז הנה אני כאן, ב3 לפנות בוקר, מעלה לכם פרק בסבבה שלי D:

שבוע טוב אנשי ישראבלוג, וגמר חתימה טובה.

פרק 9

בין חלום למציאות

סול

ישבתי וחיבקתי את ברכיי בפינת הרחוב הגשום, ליד הפחים. זכרתי שכבר הייתי כאן פעם, אבל לא זכרתי מתי. התכווצתי בתוך עצמי וקברתי את פניי בין ברכיי. בכיתי. רציתי להיעלם מן העולם. אבל לא זכרתי למה.

הרגשתי יד מלטפת את שיערי הרטוב. נבהלתי כל כך, כאילו נגעה בי מפלצת חדת ציפורניים ולא יד חמה ורכה, עדינה. לא הבנתי למה נבהלתי כל כך. הרמתי את מבטי ופגשתי במבטה של אישה יפת תואר. מלאך, זו המילה שעלתה לראשי. הכרתי אותה, אבל לא זכרתי מהיכן.

היא חייכה אליי ברוך והושיטה לי את ידה. "בואי."

משום מה, התנגדתי. "לא," לחשתי בקול רועד, מהוסס. לא ידעתי למה, אבל פחדתי לבוא אחריה. לאן היא תוליך אותי?

"נו, אל תדברי שטויות. בואי כבר. את לא רוצה לגלות למה את בוכה?" אמרה לי, משכנעת אותי.

הבטתי בה, מפוחדת ומהססת. אבל באמת רציתי לגלות למה בכיתי, אז נעניתי לידה המושטת אליי בסבלנות וקמתי ממקומי ליד הפחים.

בין רגע מצאתי את עצמי במקום אחר לחלוטין. זו הייתה מרפסת בית רחבה, אשר ניתן היה לראות ממנה יער ערפילי, יפהפה וירוק, ומעליו נראה פס דק של הים. מראה מרהיב שכזה לא רואים כל לילה, בזאת הייתי בטוחה.

במרכז המרפסת נפרשה שמיכה רכה, ועליה שכבו זוג צעיר מאוהב. הם הביטו אחד בשנייה בשקט וחייכו. היה זה מחזה נעים לעיניים, ולא יכולתי שלא לחייך ולהתמלא חמימות נעימה בבטן. אט-אט עלתה שמש זהובה אל השמיים, הבחור הבחין בזאת והסב את תשומת ליבה של אהובתו אל תחילתה של זריחה מרהיבה. הם קמו על רגליהם, עדיין צמודים זה לזו.

לפתע היא נישקה אותו. לבי האיץ מהירות כאשר ראיתי זאת, והבנתי פתאום שזו הייתה אני. אני ו... מי זה, בעצם?

"מה קרה, תמרי? את לא זוכרת מי זה?" שאלה האישה היפה בפליאה כאשר קלטה את הבעת פניי המבולבלת.

"מה?" שאלתי, מבולבלת עוד יותר מקודם. "איך קראת לי?"

"תמרי," ענתה האישה בהשתוממות. "קוראים לך תמרי, לא?"

"לא," אמרתי, מופתעת.

"לא יכול להיות," היא אמרה בביטחון, אך מעט מופתעת. "אם את לא תמרי, אז מי את?"

שתקתי רגע ארוך, חושבת על שאלתה. "אני... אני לא זוכרת."

רעדתי. היא הביטה בי בדאגה וחיבקה אותי בחום. "אל תדאגי, תמרי, את עוד תזכרי," לחשה לי בניחום, אך התוצאה הייתה הפוכה.

"לא," אמרתי, נחושה יותר, והשתחררתי מחיבוקה. "לא!"

היא הביטה בי בתדהמה. מה קרה לך, תמרי? אני כבר לא מזהה אותך."

"תפסיקי את זה! תפסיקי לקרוא לי ככה! אני לא תמרי!" צעקתי, אך קולי נשבר במילה האחרונה. נחלשתי. "אני... אני לא תמרי."

האישה התבוננה בי ארוכות, ואני השפלתי מבט. משום מה, לא יכולתי להביט בה.

"כשתהיי מוכנה לחזור להיות תמרי, תקראי לי," אמרה ונעלמה כלא הייתה.

לפתע מצאתי את עצמי שוב יושבת בפינת הרחוב האפור והקר ליד הפחים, רטובה מגשם זלעפות ומדמעות שקטות. פחדתי. הרגש הזה השתלט עליי והעביר בי צמרמורת בלתי פוסקת. ניסיתי לחשוב. מה קורה לי? מי אני? למה אני לא זוכרת מי אני? חוסר הידיעה הטריף אותי, ולא ידעתי מה נורא יותר: תחושת הריקנות שאפפה אותי ואיבוד זהותי, או הפחד שאסר עליי לנסות לגלות מי אני.

ואם אחפש, מה אגלה? ואם קרה לי משהו כל כך נורא, עד שעדיף שלא אזכור שהוא קרה? אולי עדיף לי לא להיזכר, ולהתחיל חיים חדשים? מה מסתתר שם, בעבר המסתורי שלי?

הרגשתי שאני לא יכולה להישאר במקום הזה יותר. קמתי ממקומי על הרצפה והתחלתי לרוץ. לא ידעתי לאן אני רצה ומתי אעצור, פשוט רצתי, נתתי לרגליי החלשות להוביל אותי. לפתע נתקעתי בדבר מה ונפלתי בחזרה אל הרצפה. כוחי אזל וכבר לא יכולתי לקום, אך פתאום הבחנתי ביד גדולה שהושטה אליי במטרה לעזור לי לקום. הרמתי את מבטי ופגשתי בזוג עיניים אפורות קטנות, אשר חדרו אל תוך נשמתי. "צריכה עזרה?"

הוא עמד וחיכה בסבלנות שאיענה להצעתו, ולפתע אף חייך בעידוד. לא יכולתי שלא לחייך בחזרה, ונעזרתי בידו בכדי לקום. "תודה," לחשתי בהכרת תודה עצומה.

הוא הרחיב את חיוכו, ולאחר רגע הבנתי מי הוא היה. זה היה תום, תום האהוב שלי. שמחתי כל כך שהוא כאן, כאשר איני זוכרת דבר מלבדו... המשכנו להביט זה בזו מבלי לומר מילה, ולאחר כמה רגעים ארוכים הבחנתי באישה ההיא, במלאך יפה התואר. היא חייכה גם כן, וכאשר ראתה שאני רוצה להגיד לה משהו אך לא יודעת מה, היא הניעה את שפתיה ללא קול: אין צורך.

"אני... אני מצטערת. אני מוכנה עכשיו להיות תמרי," לחשתי בקול רועד, מופתעת ממילותיי.

האישה הנידה בראשה והמשיכה לחייך ברוך. "לא, את עוד לא מוכנה. אבל בשביל זה יש לך את תום שלך," היא הורתה בידה על תום. "הוא יעזור לך. רק המשיכי להיעזר בו, והכל יהיה בסדר. אני עוד אחזור."

היא נופפה לי לשלום, בעודה הולכת ומטשטשת, ולבסוף נעלמת. לפתע הכל התחיל להיטשטש מסביבי, והרגשתי כיצד אט-אט נעצמות עיניי.

* * *

פקחתי את עיניי ומצאתי את עצמי שוכבת במיטת בית חולים מוקפת במכשירים שונים, ועל בטני מונח ראשו של תום, ישן. מה אני עושה כאן? לפני רגע הייתי עם תום במפרסת שלי ואמרתי לו שאני אוהבת אותו, ואז... מה קרה אז? התעלפתי? למה התעלפתי? כמה זמן אני נמצאת כאן, ו- אוי לא, איפה ההורים שלי? הם יודעים שאני כאן?

המחשבות סחררו את ראשי, ולכן ניסיתי להפסיק לחשוב ולדאוג. התמקדתי בתום, שכנראה נרדם בעודו מחכה שאתעורר. הוא היה כל כך יפה גם כשהוא ישן, כשיערו השחור פרוע מעט יותר מדי, שגרם לי לרצות לשחק בו ולפרוע אותו עוד יותר. חייכתי כשעשיתי זאת. לפני זמן לא מוגדר אך מרגיש קצר מאוד, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. ואני אמרתי לו שאני אוהבת אותו. כעת זה היה כ"כ ברור, כ"כ יפה ומובן, לא נשאר כאן שום מקום לספק. אהבה. זאת אהבה. ידעתי את זה והתענגתי על כך, על התחושה הנפלאה. למה לעזאזל, במשך שבע שנים, ניסיתי להתחמק מדבר כ"כ יפה ומקסים? למה חשבתי שאצליח להתחמק? פתאום הכל נשכח, הפחד, החששות. זה כאן, וזה אמיתי ומדהים. הכל פשוט מדהים.

בעודי ממשיכה לסרק בעדינות את שיערו של תום באצבעותיי, הוא התעורר. חייכתי אליו בשאננות, והוא החזיר לי חיוך מלא הקלה ושמחה, אושר.

"תגידי," לחש. "אם אני אנשק אותך, את שוב תתעלפי?"

צחקקתי חרישית. "לא יודעת, אבל מישהו אמר לי פעם, שבחיים צריך לקחת סיכונים בשביל משהו טוב, בשביל שיהיה לך טוב."

הוא הרחיב את חיוכו המקסים, חושף השיניים. "נשמע בחור חכם, מי שאמר לך את זה."

שפתינו נפגשו והתמזגו בהרמוניה מושלמת, ובטני התמלאה פרפרים.