כתיבה, זה כל הסיפור

היא תמיד הייתה ילדה של גשם. אני זוכר אותה ככה עוד כשהיינו קטנים. הייתי מסתכל עליה מחלון הבית שלי איך היא רצה החוצה בסתיו אל הגשם הראשון, פורשת את ידיה לצדדים, מחייכת ועוצמת את עיניה בראש מורם אל השמיים, נותנת לגשם לשטוף את כל-כולה. ואמא שלה הייתה יוצאת אחריה וצועקת שתחזור מיד הביתה, אבל היא לא הייתה עונה לה. לא זזה ממקומה. ככה זה היה כל שנה. תמיד היא הייתה הראשונה בכיתה שהספיקה לחלות, והייתי בא אליה הביתה להביא לה שיעורים. ולדבר איתה קצת. ולראות אותה מחייכת מבעד לכל הטישואים והשמיכות והאף האדום. פעם אזרתי אומץ ושאלתי אותה למה היא תמיד עושה את זה, כל שנה יוצאת החוצה ונרטבת מהגשם ובסוף גם חולה.

"כי זה מבריח את כל שאר המחלות, הנוראיות יותר," היא אמרה בקול מצונן וחייכה אליי. והבנתי שהיא פשוט שוטפת מעצמה את האתמול והשלשום, כדי שוב להתחיל מחדש. אז היא נתנה לי נשיקה בלחי ואמרה שאולי זה יבריח גם ממני את המחלות האחרות. ומאז, כל שנה, כשהייתי מביא לה שיעורים הייתי גם מבקש נשיקה על הלחי, שתבריח ממני את המחלות האחרות.

גם היום היא ילדה של גשם. היא אומנם כבר לא יוצאת החוצה בסתיו וגם לא בחורף, אבל יש לה גשם משלה, ששוטף אותה כל הזמן. עיניה העצובות כבר עייפות מן הגשם, ליבה סחוט כמו סמרטוט, אך הוא עוד שוטף את כל-כולה, לא פוסק לרגע. ופתאום אני מרגיש אשם, כי לא אמרתי לה שכשהיינו קטנים לא פחדתי לבקש ממנה נשיקה על הלחי בכל שנה, רק כי ידעתי שאף גשם לא יבריח את האהבה.

הסתיו והחורף תמיד היו בשבילי מקור השראה גדול מאוד.