אני יודעת שהבטחתי לכם סיפור בהמשכים חדש, אבל פשוט אין לי זמן לכתוב אותו. כל יום אני חוזרת הביתה בארבע ולוקחת את אחי מהגן, ושומרת עליו עד שאמא שלי חוזרת, שזה בדרך כלל בשש או שבע. ובנוסף לזה אני גם צריכה ללמוד (בכל זאת, כיתה יא'), וגם קצת לנוח, זמן לנשום. אז קצת קשה לי למצוא זמן לכתוב.
ובכל זאת, אני חייבת להגיד שאני לא נוטשת את הסיפור החדש, ובטח ובטח שלא את הבלוג. אני כותבת את הסיפור, אבל לאט. ממש לאט.
ואני חייבת גם להגיד שאני נמצאת עכשיו בתקופה מלאת השראה. אולי אין לי הרבה זמן לכתוב, אבל לחשוב וליצור בראש שלי יש לי, לפחות. יש לי כבר שלוש רעיונות חדשים לסיפורים בהמשכים, שממש ממש אהבתי. אני גם מרגישה שעליתי ברמת הכתיבה שלי, וגם הרעיונות שלי יותר טובים. או לפחות ככה זה נראה לי. ואני מאוד מקווה שאחרי שאפרסם את הסיפור שאני כותבת עכשיו, אני אתחיל לכתוב ולפרסם גם את שלוש הרעיונות הבאים, שלפי דעתי וההרגשה שלי, הם טובים.
אז מצטערת שאני לא מעדכנת הרבה, ותודה לכל מי שממשיך לעקוב ולחכות לסיפור בהמשכים! יקח זמן עד שאתחיל לפרסם אותו, אבל זה יקרה בסופו של דבר 
בינתיים, רציתי לפרסם קטע קצר שכתבתי, נראה אם תבינו למה אני מתכוונת בו ;)
כשהיא הייתה הולכת ברחובות, כולם עזבו את עיסוקיהם והתבוננו בה.
היא הייתה תמיד יפה כל כך, עדינה ונעימה למבט, לעיניים, ללב. היא לא עשתה שום דבר מיוחד, פשוט התהלכה לה ברחובות עם חיוכה שובה הלב שתמיד התנוסס על פניה. היא הייתה אומרת שלום לכל עובר אורח שפגש בה. אנשים שהכירו אותה הרגישו ברי מזל. היא חיממה את ליבם, מילאה אותם בשמחה ובאושר. בימים אלה האושר היה יכול להיות מושלם וממושך.
כשהוא היה הולך ברחובות, כולם עזבו את עיסוקיהם והתבוננו בו.
הוא היה מכוער כל כך, גס ומחוספס. קשה היה שלא להבחין בו. הוא עשה המון רעש, גרם להמולות גדולות בכל מקום שעבר. הוא מילא את האנשים באיבה, בכעס עז. הוא הוסיף לאוצר המילים שלהם את המילה הקשה נקמה. הוא גרם לדמעות להתפרץ, לדם להישפך.
עד שיום אחד הם נפגשו.
הם היו מנוגדים זה לזה, הפכים. הוא הרס את כל מה שהיא בנתה. אבל לא סתם אומרים שניגודים נמשכים, כי מאז שדרכיהם הצטלבו, הם לא נפרדו זה מזה. תמיד הלכו יחד, לכל מקום. עד היום הם צמודים זה לזה, אי אפשר למצוא אחד מהם מבלי למצוא את השני, מגיע יחד איתו.
הוא היה מחריב עולמות, והיא הייתה מחייה אותם מחדש. עד שהם נפגשו. כעת, כשהם שולטים ביחד על עולמנו, הוא לא נחרב. הוא יגרום לנו להגיע אל נקודת האל-חזור, והיא תעצור אותנו שם, תגרום לנו להתרחק משם ולהתחיל מההתחלה. כעת האושר שלנו לא יכול להיות מושלם, והוא לא מתמשך לזמן רב. האושר שלנו הפך לזעיר, שלא מגיע בבת אחת, אלא נותן לנו לגעת בו רק מעט, רק לכמה רגעים. כעת האושר שלנו טמון בדברים הקטנים, ברגעים שלא נמשכים זמן רב, אך הם מחזקים אותנו ועוזרים לנו להמשיך הלאה.
דרך אגב, הלילה אני נוסעת למסע בראשית! מי שלא יודע מה זה, זה טיול במסגרת בית הספר שנמשך שבוע שלם, אבל כמובן שהוא ממש לא כמו כל טיול רגיל של בית הספר. כי זה לא טיול, זה מסע. מסע שרק מי שעבר אותו, יודע מה זה המסע הזה.
אז תאחלו לי בהצלחה במסלולים המפרכים, והנאה רבה! ואולי תצמח מהמסע הזה גם השראה לעוד סיפור ;)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
