כתיבה, זה כל הסיפור

איך זה הרגיש? כמו חתיכת סרט רע.

זאת אומרת, ככה אומרים. זה ביטוי כזה. אבל בעצם, זה אמור להיות הפוך, לא? סרט רע זה סרט משעמם, שלא קורה בו כלום, והסרט הזה בהחלט לא היה משעמם. אם הייתי רואה סרט כזה הייתי אומרת שזה סרט טוב, שנהניתי, התרגשתי, שבכיתי אפילו. אבל כשזה קורה לך באמת, פתאום זה לא מהנה כל כך. כל כך לא מהנה, שמצאתי את עצמי צורחת מרוב כאב. עכשיו אני יודעת שלעולם לא אראה יותר סרטים כאלה, או סרטים בכלל.

האהבה שלי ושל תום לא הייתה מובנת כל כך. לא מבחינת הוריי, משפחתי, וגם לא מבחינת חברותיי. אפילו, לפעמים, גם לא מבחינתי. היינו שונים כל כך. אני הייתי ילדה טובה ירושלים, והוא היה מרדן, כפייתי, אפילו. הוא נשר מבית הספר, ואני עמדתי לסיים יב' עם תעודת בגרות מלאה. הוריי בהתחלה התנגדו בתוקף לפגישות שלי איתו, אבל כשהם הבינו שאין סיכוי שאפסיק לראות אותו הם הניחו לזה. הם אמרו לי תמיד שהוא 'מקלקל' אותי. תראי מה נהיה ממך, היו אומרים לי. כבר שכחת איך חינכנו אותך? והחברות שלי, גם הן לא היו ממש בעד, לפחות לא בהתחלה. הן לא הבינו את הקשר שלנו, לא הבינו מה מצאתי בו. אבל כשהן ראו כמה אהבתי אותו, וכמה הוא אהב אותי, הן קיבלו אותו וכיבדו אותי. והרגעים הכי קשים היו הרגעים שבהם אני בעצמי לא הבנתי. אבל מי אמר שאהבה היא דבר מובן? שיש לה הסבר כלשהו? אני כבר הבנתי מזמן שהאהבה היא חיית ג'ונגל פרועה שלא נותנת הרבה הסברים לדברים שהיא עושה. היא פשוט עושה, וזהו. תקבלו את זה.

זה קרה ביום ההולדת שלי. רצינו לעשות את זה, רצינו לאהוב. עד הסוף. וכל מה שנשאר לעשות היה לחכות שאהפוך להיות בת 18, להיות חוקית, אזרחית עצמאית וחופשייה. אז הגיע יום ההולדת. חגגתי איתו ועם חברותיי בקניון. לא רציתי משהו גדול, מעולם לא הייתי זו שמתבלטת ומנסה להיראות. להיפך, הספיקה לי פינת האושר הקטנה שלי, ולא רציתי יותר ממה שהיה לי.

נולדתי בשעה ארבע ושש דקות אחר הצהריים, וזו הייתה השעה שבה נפרדתי מחברותיי. ואני ותום הלכנו ליער, שהיה לא רחוק כל כך מהקניון. היער היה מקום הבילוי הסודי שלנו. תמיד היינו בורחים לשם כשרצינו קצת שקט ופרטיות, ואז היינו זקוקים לו יותר מתמיד. הלכנו שלובי ידיים, מאושרים. לבי הלם בריאותיי כאילו ניסה לפרוץ את דרכו החוצה. ביער שמתי לב שמישהו עוקב אחרינו, מישהו שהבחנתי בו גם אז, בקניון, אבל לא הקדשתי לו תשומת לב. הוא היה שיכור, אפשר היה להבין זאת מהליכתו ומפניו. הוא הישיר אליי מבט בלי שמץ של פחד או בושה. האצתי את קצב הליכתנו וכשתום הביט בי בשאלה לחשתי לו שמישהו עוקב אחרינו. הוא הסתובב אל השיכור ושאל בתוקפנות, "מה אתה צריך?"

השיכור גיחך, נחר וצחק. "יש לך בחורה יפה, שם." מלמל בקושי והצביע עליי. "אפשר להצטרף אליכם?"

"תפסיק לעקוב אחרינו, או שאני אקרא למשטרה," איים תום ומשך בידי להמשיך ללכת.

"משטרה?" השיכור צחק. הגנבתי מבט לעברו, ומבטו היה מלא טינה, זעם לא מובן. "אני אראה לכם מה זה משטרה."

המשכנו ללכת, אך כעבור רגעים ספורים שמענו ירייה מאחורינו. הסתובבנו בבעתה וראינו אותו אוחז באקדח. התחלנו לרוץ במהירות, ושמענו אותו מנסה גם הוא להגביר את קצב הליכתו. הוא ירה עוד מספר פעמים, כאילו שנדע שהוא ממש מאחורינו. אך בדרכנו הייתה ירידה תלולה שאפילו לנו היה קשה מעט לעבור אותה, מאחר והיו צמחים ואבנים קטנות בין רגלינו; וכשהגיע השיכור אל הירידה הוא מעד, נפל והתגלגל לאורך כל הירידה. לרגע אחד לא יכולתי להמשיך לברוח. הבטתי בו, הוא היה במצב קשה ועל סף עילפון. אבל איכשהו, נשאר עם אותו זעם ורוע על פניו, ועם אקדח בידו, מכוון אליי. תום מיהר לחבק אותי, חיבוק חזק, חיבוק דוב. ואז נשמעה הירייה שגרמה לאוזניי לצלצל ולצלצל, ולכאוב מעט, וגם היום אוזניי מצלצלות וכואבות כשאני נזכרת. ידיו שהיו עדיין סביבי ולא עזבו אותי, החלו לאבד מכוחן, והוא נפל על אדמת היער. על חזהו התפשט במהירות כתם דם גדול. השיכור החל לצחוק ולחרחר, ובעטתי בראשו במהירות. ראשו נפל על האדמה ונדם. התעלף. במבט לאחור, חבל שלא הרגתי אותו.

ניסיתי לעצור את הדם שהמשיך והתפשט על חזהו, אך לא היו לי את הכלים הדרושים. התחלתי לצעוק לעזרה. "הצילו! מישהו, בבקשה, מישהו! הצילו!" קולי רעד והתחלתי כבר לבכות. אין מי שיענה, אנחנו עמוק מדי ביער.

"תום, תום," ייבבתי. "בבקשה, תום, בבקשה, לא, לא, לא, לא..."

"אוהב... אני... אוהב..." הוא ממלמל בקושי, אוזר את כוחותיו האחרונים. החזקתי את ידו חזק. ולפתע, גם לחיצת היד הרפה כל כך שלו, נעלמה. עיניו איבדו רוח חיים. עצמתי אותן. וכשהבנתי שהוא כבר לא כאן, שילחתי צרחה חדה וכואבת אל אוויר היער, אוויר שתום כבר איננו זקוק לו עוד. צרחתי וצרחתי עד שלא נשאר לי קול, ונתתי לדמעותיי לשטוף את פניי.

זמן רב לאחר מכן, כעסתי עליו. כעסתי כל כך. אפילו שנאתי. שנאתי, כי אני זו שהייתה צריכה למות, לא הוא. והוא לא נתן לי. למה?

למה, לעזאזל, למה.

את הקטע אני מגישה לתחרות הזאת.

הכותרת לא משהו, וגם עברתי על הגבלת המילים (באמת נורא מצטערת על זה! יצא בסוף 767 מילים, מקווה שלא ממש הגזמתי ><)

טוב נו, בהצלחה לי!