אני בת חמש. אבא לוקח אותי על הידיים ומניף אותי גבוה לשמיים.
"אני מפחדת, אבא" אני אומרת.
"זה בסדר, אל תפחדי. אני מחזיק אותך". הוא מרגיע אותי.
"אתה לא תעזוב אותי, נכון?" אני שואלת בחשש.
"לעולם" הוא מחייך אליי, וגורם לי להרגיש בטוחה ומאושרת.
אבל אז פתאום אבא נעלם. אני כבר לא מרגישה את ידיו, שסמכתי עליהן שיחזיקו אותי. הן כבר לא היו שם, וגם לא כל שאר גופו. אני ממשיכה לצוף באוויר, במקום שבו אבא השאיר אותי, וקוראת לו, אך אין עונה.
אני מתחילה ליפול. אני נופלת ונופלת, והכול הופך לשחור, ונופלת ונופלת, עמוק אל תוך השחור הגדול הזה, האינסופי והנורא מכל.
אני מתעוררת בבת אחת עם זיעה קרה על מצחי. זו לא הפעם הראשונה שאני חולמת את החלום הזה. הוא פוקד אותי מידי שנה, קצת לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. היום הזה יהיה מחר.
* * *
אני נכנסת למטבח, שם אמא מכינה לעצמה אוכל.
"בוקר," אני אומרת, כי בוקר טוב זה לא.
"בוקר," היא משיבה. אני יכולה לראות לפי פניה וקולה, שהיא חושבת כמוני, וגם היא לא כ"כ ישנה בלילה הזה.
אני שופכת לקערית קורנפלקס באדישות. חוץ מקולות הסכין החותכת סלט בידיה של אמא, ורשרושי הקורנפלקס והחלב שנשפך עליו, שורר שקט.
אני יכולה לשאול אותה איך היא מרגישה, אבל אני לא שואלת. הרי אני בעצמי יודעת איך מרגישים ביום שבו נמלאים שמונה שנים למותו של אהוב. כן, אני יודעת. והיא יודעת שאני יודעת. אז אין שום צורך בשאלות מהסוג הזה, או שאלות בכלל.
נועם נכנס, כבר לבוש במדי הצבא שלו, ופורע את שיערי בדיוק כמו שהוא היה עושה את זה. אלוהים, אני נדהמת כל פעם מחדש כמה הוא דומה לו. ואמא עוד יותר ממני, ולכן היא לא מסתובבת אליו כשהוא מנשק את ראשה כמו לילדה קטנה, היא רק עוצמת עיניים ומצטמררת.
כשאבא הלך, אני הייתי בת שבע, ונועם היה בן אחת עשרה, ונשאר הגבר היחיד במשפחה, עוד לפני שהספיק בכלל להפוך לגבר. הוא היה צריך ללמוד מה זה בכוחות עצמו, על בשרו. וכמה שיותר מהר. אז עוד לא ממש הבנתי את זה, אבל עם השנים ראיתי כמה זה חשוב. ולכן כשתהליכי הגיוס לצה"ל החלו לפני שנתיים והוא סיפר לנו שהוא מתכוון להתגייס ליחידה קרבית, הבנתי למה. הבנתי שהוא צריך לעשות את זה, כדי ללמוד. כדי לדעת מה הוא עבר. כדי להחליף אותו, או לפחות לנסות להחליף. אני חושבת שגם אמא הבינה, אבל לה היה קצת יותר קשה לקבל את זה. היא פחדה יותר מידי. היא לא רצתה שהוא ילך לפגוש את אבא, לא עכשיו. לא לפני שהוא יראה שיש עוד צבעים בחיים, חוץ משחור. לא לפני שהיא עצמה תלך לפגוש אותו. עוד לא.
אני עומדת ישר, כמו סרגל, אך ראשי מושפל מטה. עיניי עצומות, ובראשי צצות תמונות שלו, שלי, שלנו. זכרונות נעימים, מחשבות על מותו, דמעות שקטות וגרון חנוק.
תפסיקי, אני שומעת אותו גוער בי בראשי. את שתי דקות הדומייה האלה תקדישי לחיילים אחרים.
אתה בטוח? אני שואלת אותו, למרות שאני יודעת את התשובה. הרי גם אתה אחד מהם.
כן, אני בטוח. הוא עונה לי. אל תקדישי אותן לי.
וכך אני עושה. במשך כל שתי דקות הדומייה אני חושבת על כל אותם חיילים שהקריבו את עצמם, שנאבקו למען המדינה שלנו, שעשו הכל כדי להגן עלינו.
הצפירה נדמה. אני מרימה את ראשי ופוקחת את עיניי, וידה של חברתי, דנה, לוחצת את ידי בתמיכה. אני מביטה בה ומחייכת כאות תודה, והיא מחייכת אליי בחזרה. היא מרפה מידי, אבל רק מפני שהיא צריכה ללכת להקריא את הקטע שלה נתנו להקריא בטקס. מיד אחריה אני הולכת להקריא. אני נרתמת להשתתפות בטקס יום הזכרון בכל שנה, והשנה דנה החליטה להתנדב גם היא.
היא מסיימת להקריא את הקטע שלה, ואני תופסת את מקומה מול המיקרופון, מול הקהל, מול אמא ונועם, מול חברותיי, ובעיקר מול אבא. אני קוראת קטע שכתבה אם שכולה על בנה, ועיניי מתמלאות דמעות, אך אני מכריחה את גרוני להתאמץ ולהתאפק, ולהמשיך לקרוא. אני רואה בקהל את פניה העצובות של אמא, מנסה לא לבכות גם היא. נועם יושב לידה וכורך סביבה את ידו כחצי חיבוק. אני מסיימת לקרוא את הקטע, אך מרגישה לא מוכנה ללכת, כאילו משהו חסר כאן.
תדברי מהלב שלך, הוא לוחש לי בראשי. זה מה שתמיד הוא היה אומר לי, שהלב יודע מה הוא אומר, וצריך לתת לו לומר את שלו. אז אני מסמנת מאחוריי לילדה שאמורה להקריא אחריי לא לעלות לבמה עדיין.
"היום, בצפירה, חשבתי על אבא שלי, שהיה שם, במלחמות האלה, והגן עליי. עלינו. אבל ידעתי שהוא לא היה רוצה את זה, שאחשוב עליו בצפירה הזאת. ידעתי שהוא היה רוצה שאקדיש את שתי דקות הדומייה האלה לחיילים אחרים, ולא לו. ואני מסכימה איתו. כי למרות שגם הוא חלק מכל חללי צה"ל, הוא קודם כל אבא שלי. ואני יודעת שהוא לא היה רוצה שאני, הבת שלו, תחשוב עליו כעל חייל גיבור שהגן על המדינה, כי לפני כל זה, הוא קודם כל היה אבא שלי. אבא שכבר לא כאן, אבל קודם כל אבא."
אני יורדת מהבמה שטופת דמעות, ודנה מחבקת אותי בחוזקה. שתינו בוכות, אחת על הכתף של השנייה.
"הוא עדיין אבא שלך, והוא שומר עלייך." דנה לוחשת לי.
אני מהנהנת בהבנה. "אני יודעת, רק חבל שהוא עושה את זה מלמעלה."
יזכור.
נזכור אותם, את כולם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
