כתיבה, זה כל הסיפור

כשאני חושבת על זה הבטן שלי מתכווצת, האוויר כאילו נלקח בכוח מראותיי והגרון שלי נחנק. אני מדמיינת את החיים שלי ככה ואני לא רואה כלום, אני רואה רק שחור. שחור כמו השיער שלו, רק שהשחור הזה הוא כל כך מפחיד, והשיער שלו כל כך יפה. כשאני חושבת על זה אני מרגישה איך המוח שלי מתרוקן, איך כל מה שיש לי מאבד משמעות כשהדבר שהכי חשוב לי בחיי כבר לא כאן. כשאני חושבת על זה אני מרגישה את הדמעות עולות כ"כ מהר לעיני, לא מחכות אפילו לאישור שלי. כשאני חושבת על האפשרות שאולי אאבד אותו, את הילד הכל כך יקר שלי, אני מרגישה איך כל העולם קורס מעליי, איך שום דבר, שום מלחמה לא שווה כבר כלום אם הוא לא יהיה כאן.

כשילדתי את רון והחזקתי אותו בפעם הראשונה, זו הייתה ממש אהבה ממבט ראשון. פתאום כל הכאב, הפחד, והלחץ של הלידה נעלמו כלא היו, וכל תשעת החודשים שנשאתי אותו ברחמי היו שווים את זה. כל הסבל שעברתי, כל החיים שלי, הכל היה שווה את זה. הכל פתאום קיבל משמעות. פתאום ידעתי שאילולא הייתי פוגשת את הבחור שנטש אותי ושבר את לבי, לא הייתי הרה את רון; ואילולא אבי היה אבא נורא כל כך, לא הייתי מבטיחה לעצמי שאני אעשה הכל כדי להיות אמא נהדרת לילד שלי ולא אדמה אפילו קצת לאבי. פתאום הכל קיבל משמעות, הכל היה שווה את זה, את רון שלי.

החיוך שלו הוא החיוך הכי מקסים בעולם. אני כל כך אוהבת ללכת איתו ברחוב ולהחזיק לו את היד הקטנטנה שלו, להרים אותו בידיי ולסובב אותו בשמיים כמו מטוס, ואז לשמוע את הצחוק המתגלגל שלו, ואת החיוך הכל כך יפה שלו. אני כל כך אוהבת לשחק איתו בפארק, או לראות אותו משחק עם הילדים בפארק. להתגאות בו על איך הוא רץ מהר ומדבר כל כך טוב לגילו, ואיזה מילים יפות הוא יודע. אני אוהבת שהאמהות מביטות בו ומחייכות, ושואלות איך קוראים לו, ואני עונה "רון, כי רון זה גם שמחה". ורון הוא באמת השמחה שלי. רון הוא האושר שלי, הדבר הכי טוב שקיבלתי ושלא אחליף אותו בשום הון שבעולם. עם רון הכל שונה, אני כמו אדם חדש. רון הוא הדף החדש והחלק שלי. רון עושה אותי טובה יותר, חיונית יותר, חשובה. עם רון אני מרגישה שיש לי מקום בעולם, שיש סיבה לחיי, לקיום שלי. אני לא סתם כאן, אני כאן בשביל רון.

ולפעמים, אני מרגישה שהכל חלום, שאולי זה לא אמיתי. לפעמים אני לא מבינה מה עשיתי שמגיע לי האושר הזה. לפעמים זה מרגיש לי כל כך טוב, עד שאני חושבת לעצמי שאולי זה טוב מדי, טוב מדי בשביל להיות אמיתי. ואם זה אמיתי, אולי זה לא לתמיד. ואז אני חושבת. ואני נחנקת, נחנקת מרוב פחד שאולי אאבד אותו, את רון שלי. אני חושבת על זה והבטן שלי מתכווצת, האוויר כאילו נלקח בכוח מריאותיי והגרון שלי נחנק. אני רואה שחור, שחור כמו השיער שלו, רק שהשחור הזה הוא כל כך מפחיד, והשיער שלו כל כך יפה. המוח שלי מתרוקן, והדמעות עולות לעיניי כ"כ מהר ולא מחכות אפילו לאישור שלי. והפחד, הפחד מכרסם בעצמותיי, ממלא את בטני, את ריאותיי ואת ראשי. אני יודעת שאני לא יכולה לאבד אותו, אני פשוט לא יכולה, כי הוא פשוט כל מה שיש לי.

מוגש לבלוג אתגרי כתיבה.

בחיים לא הגשתי כל כך מהר.

אני רק רוצה להגיד שהסיפור נכתב ממש מהלב, והתחושות והרגשות הם אמיתיים, והם שלי. שיניתי רק דבר אחד בסיפור, ושהדמות בסיפור היא אמא של רון, ובמציאות אני רק אחותו, אבל אחותו שאוהבת אותו כל כך והייתה הראשונה שלימדה אותו ללכת והייתה גם עדה לצעדים הראשונים שלו (וזה רגע שאני לא אשכח לעולם, רגע באמת מאושר), ותמיד אומרים לה שהיא כמו אמא שנייה בשבילו, והיא גם מרגישה ככה.

אני מקווה שיצא טוב.

יום טוב