כשהתעוררתי בבוקר שלמחרת, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שחלמתי חלום, וזכרתי אותו; לא את רובו, רק שרידים זעירים ממנו. ובכל זאת, זכרתי משהו ממנו. במשך שנים את החלומות שחלמתי לא זכרתי לאחר שנפקחו עיניי בבוקר. הכל היה נעלם מראשי, מסתתר הרחק הרחק ממני ומהישג ידי. ופתאום הבוקר זכרתי דבר מה, זכרתי. היה טוב כל כך לזכור, הרגשתי מין תחושה לא מובנת, מהולה בתחושת הקלה. הרגשתי שמשהו נפתח בי, שפתאום לא הכל נסתר ממני. יש זכרון קטן, זכרון כלשהו. זכרתי הבזקים מהירים של אישה, אישה יפה. זכרתי עיניים ירוקות מבריקות, מלאות בגעגוע. היא הביטה בי וחייכה, וחשתי רצון עז לחבק אותה, אך משום מה לא יכולתי. היא הושיטה את ידה לגעת בי, אך היד קפאה בדרכה אליי. היא אמרה לי דבר מה, לא זכרתי אותו. היא אמרה שם. היא קראה לי, לא סול, אלא בשם אחר. לא זכרתי מהו... נאחזתי בזכרון הזה, נצרתי אותו בראשי, שלא יברח, שלא יאבד. שישאר איתי. האישה היפה הזאת...
"... ואז הוא הצביע לנו על הכיוון שממנו הגעתי, והמשכנו ללכת בכיוון הזה." סיפרתי במין התרגשות כזו, נזכרת במאורעות אתמול. ישבנו אני והוריי ליד השולחן שבסלון ואכלנו את ארוחת הבוקר שלנו- קפה טוב וחביתה חמה היישר מהמחבת. תוך כדי לגימות קצרות מהקפה ונעיצת המזלג בחתיכה קטנה מהחביתה, סיפרתי להם איך עבר עליי יום החיפושים הראשון שלי אחר עברי. הם הקשיבו בדריכות; אמי חייכה מאוזן לאוזן, מרוצה מהמצב, ואבי הביט בי במבט מוזר שלא הצלחתי לפענח.
"את בטוחה שזה בסדר? את בטוחה שאת בסדר?" הוא שאל, והמשיך להביט בי באותו מבט, שהיה כעת מהול גם בדאגה. "זה נשמע כאילו עוד רגע עמדת להתעלף, אני לא רוצה שתסתכני ככה, אני רוצה אותך בריאה ושלמה."
"אבל אבא, אני נזכרתי! וכשהלכתי שם, הרגשתי משהו. הרגשתי שאני הולכת בדרך הנכונה," הסברתי לו, וההתרגשות לא הרפתה ממני. "אני צריכה לעשות את זה, אני יודעת שאני צריכה. אמא צדקה, אסור לי להדחיק ככה את כל הפצע הזה; אני צריכה לחפש, ולחקור, ולחפור, עד שאמצא."
אם זה היה בכלל אפשרי, אמא הייתה מרחיבה כעת את חיוכה עוד יותר. היא חיבקה אותי חזק עד כמה שיכלה כאשר השולחן הפריד בינינו.
"אני כל כך שמחה שאת מבינה את זה עכשיו, ילדה שלי." אמרה לי באושר. "סוף סוף נכנס לך קצת שכל לראש!" היא דפקה על ראשי בהומור, וצחקתי.
"אני שמחה שאת שמחה," אמרתי בחיוך, והמשכנו לאכול.
* * *
ראיתי דרך דלת הזכוכית של בית הקפה את תום, אורז ללקוח כמה מאפים מגרים מפרי ידיה של אושר. היא וניב ישבו ליד אחד השולחנות המיועדים ללקוחות, אכלו וצחקו. כאשר נכנסתי ניב, שגבו היה מופנה אליי, הסתובב לראות מי נכנס.
"סול!" קרא כשראה אותי. הוא קם ממקומו והתקרב אליי. "איך את? תום סיפר לי מה קרה. הבהלת אותי!"
צחקתי. "אני בסדר, באמת. אפילו יותר מבסדר, מזמן לא הרגשתי טוב כל כך," חייכתי, באמת הרגשתי טוב.
הפניתי את מבטי אל תום, שבינתיים התפנה מהלקוח. הוא היה עדיין טרוד בדבר מה, כמו אתמול.
"מה נשמע?" שאלתי אותו בחיוך רחב.
"בסדר," הוא חייך, חיוך מאולץ. נעלבתי מעט שניסה להסתיר ממני משהו. הוא תמיד נתן לי הרגשה שאנחנו מאוד קרובים, ושאני יכולה לספר לו הכל, והוא יכול לספר לי. בכל זאת, החלטתי להניח לכך כעת. התקרבתי אליו ושפתינו נפגשו לנשיקה, קצרה אך מתוקה.
"ספרי לי מה היה אתמול, ספרי לי הכל. המעצבן הזה לא רוצה לספר לי," אמר לי ניב, לקח את ידי והוביל אותי אל השולחן שבו עוד ישבה אושר -שחייכה אליי, אך הרגשתי שהיא לא מרוצה ממשהו- נתן לי לשבת בכיסא שישב בו קודם לכן, ולקח לעצמו כיסא אחר מאחד השולחנות הריקים. שמעתי את תום נאנח בשקט מאחורי גבי.
סיפרתי להם את הכל, מלבד על הרגע האינטימי שהיה לי עם תום. חמימות הציפה את לבי כאשר נזכרתי ברגע הזה.
"וואו, זה נהדר, סול! אני שמח בשבילך," חייך ניב.
אושר קמה ממקומה. "טוב, אני צריכה להמשיך לאפות. אתה יכול לבוא לעזור לי, ניב?" שאלה ותלתה בו את מבטה.
"אה, כן, רק עוד רגע," אמר והפנה בחזרה את מבטו אליי. "אז מה את חושבת לעשות עכשיו?"
קלטתי את מבטה הלא מרוצה של אושר, שנח על שנינו. היא שילבה את ידיה וחיכתה בשפתיים קפוצות. הרגשתי לא בנוח. "אממ, לא יודעת, כנראה שאחזור לשם. אולי אזכר בעוד משהו," אמרתי ונעתי באי-נוחות בכיסאי. "אבל נדבר על זה כבר אחר כך. לך עכשיו לעזור לאושר. אני במילא באתי לכאן בשביל להתחיל את המשמרת שלי, ולא לפטפט." גיחכתי וקמתי ממקומי. הוא הנהן בחיוך, ואושר מיהרה למשוך אותו בידו אל המטבח.
התיישבתי מאחורי הדלפק, ליד תום. "טוב, המשמרת שלך כבר נגמרה ואתה יכול ללכת, אבל אני אשמח אם תישאר בכל זאת," אמרתי בחיוך. "יהיה לי משעמם כאן בלעדיך."
תום רק הביט בי בשקט והנהן. הוא חשב על משהו, רצה לשאול משהו, אך לא פצה את פיו. נאנחתי.
"די, תום, אתה ככה עוד מאתמול. מה קרה? למה אתה לא מספר לי?" תליתי בו את עיניי בייאוש.
הוא חייך אליי לאחר ששתק רגע ארוך. "מצטער, אני עדיין קצת עייף."
נחרתי בבוז. "עייף? בבקשה תעשה לי טובה, ואל תנסה למכור לי את השטויות האלה. נו, אני רואה שאתה חושב על משהו."
"אני חושב על כמה שאני אוהב אותך," הוא התחמק וכרך את ידיו סביבי, מקרב אותי אליו. צחקקתי. הפרפרים בבטן גרמו לי לצחוק. חשבתי לרגע על איך שהוא גורם לי להרגיש כמו נערה בגיל ההתבגרות, שמאוהבת עד מעל לראש בחתיך של הכיתה. ואוי, כמה שהוא חתיך.
"אנחנו עוד נחזור לדבר על זה, אתה לא תתחמק מתשובה." אמרתי בהנפת אצבע, כמורה שמזהירה את תלמידה להתנהג כראוי.
הוא המהם לעברי והחל לנשק אותי, בעדינות וחמימות שהייתה ייחודית רק לו. פלטתי עוד צחקוק תוך כדי הנשיקה, והוא לא אפשר לי יותר מזה. לשונו מילאה את פי וגרמה לנשימתי להיעתק, ללבי להגביר את קצב פעימותיו ולראשי להתרוקן ממחשבות. רק הוא ואני, אין אף אחד יותר בעולם. רק אני והוא. רק הוא ואני.
"תקשיבו, לא נשאר לנו עוד הרבה קמח. אכפת לאחד מכם ללכת לקנות?" צץ פתאום ניב לידנו, מה שגרם לנו להתנתק אחד מהשני.
"אה, כן, אנחנו נלך עוד מעט," אמר תום.
"לא, אבל נשאר לנו ממש קצת, כמעט נגמר. עדיף שתלכו עכשיו." ניסה להאיץ בנו.
"טוב," נאנחתי ושמתי את רצועת התיק שלי על כתפי. "אני אלך."
"אני אבוא איתך," אמר ניב ויצא איתי מבית הקפה.
חיכיתי מעט עד שהתרחקנו, ואז נעצתי בו מבט כועס. "מה זה היה, ניב?"
"מה?" הוא משך כתפיים בתמימות מזוייפת.
"אל תיתמם, אתה עשית את זה כדי שנפסיק להתנשק."
הוא נאנח. "אוקיי, נכון."
"אבל למה?"
"למה? את באמת שואלת למה, סול? את באמת לא יודעת?" הוא החזיר לי מבט כועס. לא הבנתי אם על עצמו כעס, או עליי. "את לא יוצאת לי מהראש, סול, אני מנסה להוציא אותך, אבל את פשוט לא יוצאת! אני מחבב את אושר, באמת שכן, טוב לי איתה. אבל אותך, כנראה שיותר."
השתתקתי. לא ידעתי מה לענות לוידוי הזה. כמובן שהוא עוד מחבב אותך, תמימה שכמותך. דברים כאלה לא עוברים תוך יומיים.
שתקנו כל הדרך אל המכולת הקרובה. ניסיתי לחשוב על משהו להגיד, אבל שום דבר לא נראה לי מתאים, אז המשכתי לשתוק.
מרחוק, הבחנתי באישה שהסתכלה עליי. לא הצלחתי לראות את הפנים בבהירות, היא הייתה רחוקה מדי, אך ראיתי בברירור את התמקדותה בי. נכנסתי עם ניב אל המכולת בלי להקדיש לכך יותר מדי את תשומת לבי.
פרק קצר, אני יודעת. מצטערת, בקרוב הפרקים יתארכו 
מקווה שאהבתם, יקיריי!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
