כתיבה, זה כל הסיפור

אני אוהב תפוחים. תמיד אהבתי. בילדותי הייתי זולל תפוחים כמו שילד זולל שוקולד או גלידה. ואמא שלי, היא הייתה מרוצה מכך. אבל אולי רק מכך הייתה מרוצה, ומכל השאר דווקא לא. רק מזלילת תפוחים ולא שוקולדים הייתה מרוצה.

פעם, אני זוכר, קרה לי שיחד עם התפוח הירקרק-צהבהב המתוק-חמוץ שזללתי, בלעתי גם גרעין של תפוח. ואולי דווקא לא אחד, אלא שניים. אולי יכול להיות שגם שלוש. אולי. וכשסיפרתי לאמא שלי על זה כעניין של מה בכך, היא צחקה. היא אמרה שעכשיו יגדל בתוך הבטן שלי עץ תפוחים. צחוק גדול היא צחקה, ונדף ממנה ריח מצחין, אותו ריח שנודף ממנה כל פעם אחרי ארוחת הערב שלה, לפני שהיא שולחת אותי לחדר שלי לישון. אותו ריח שבגללו הייתה מצחקקת ובוכה חרישית, כאשר חשבה שכבר נרדמתי ואיני שומע דבר.

אולי היא אמרה את זה בגלל אותו הריח. אולי גם צחקה בגללו צחוק גדול כזה. אבל אני, שהייתי בסך הכל ילד די תמים והאמנתי בכל לבי שאמא תמיד צודקת ותמיד יודעת, האמנתי לדבריה. האמנתי שתכף גדול יגדל בתוך בטני עץ תפוחים. ואולי, אבל רק אולי, בגלל זה הרגשתי לפתע מין תחושה מוזרה בבטני, כאילו משהו נבט בתוכי. משהו החל לגדול ולצמוח בתוכי, בתוך בטני.

קטע לא משהו, אבל זה מה שאני מרגישה. מה שהרגשתי לא מזמן, בכל אופן.

שתהיה לנו שנה אזרחית חדשה ומעולה