כתיבה, זה כל הסיפור

היא תמיד הייתה ילדה של גשם. אני זוכר אותה ככה עוד כשהיינו קטנים. הייתי מסתכל עליה מחלון הבית שלי איך היא רצה החוצה בסתיו אל הגשם הראשון, פורשת את ידיה לצדדים, מחייכת ועוצמת את עיניה בראש מורם אל השמיים, נותנת לגשם לשטוף את כל-כולה. ואמא שלה הייתה יוצאת אחריה וצועקת שתחזור מיד הביתה, אבל היא לא הייתה עונה לה. לא זזה ממקומה. ככה זה היה כל שנה. תמיד היא הייתה הראשונה בכיתה שהספיקה לחלות, והייתי בא אליה הביתה להביא לה שיעורים. ולדבר איתה קצת. ולראות אותה מחייכת מבעד לכל הטישואים והשמיכות והאף האדום. פעם אזרתי אומץ ושאלתי אותה למה היא תמיד עושה את זה, כל שנה יוצאת החוצה ונרטבת מהגשם ובסוף גם חולה.

"כי זה מבריח את כל שאר המחלות, הנוראיות יותר," היא אמרה בקול מצונן וחייכה אליי. והבנתי שהיא פשוט שוטפת מעצמה את האתמול והשלשום, כדי שוב להתחיל מחדש. אז היא נתנה לי נשיקה בלחי ואמרה שאולי זה יבריח גם ממני את המחלות האחרות. ומאז, כל שנה, כשהייתי מביא לה שיעורים הייתי גם מבקש נשיקה על הלחי, שתבריח ממני את המחלות האחרות.

גם היום היא ילדה של גשם. היא אומנם כבר לא יוצאת החוצה בסתיו וגם לא בחורף, אבל יש לה גשם משלה, ששוטף אותה כל הזמן. עיניה העצובות כבר עייפות מן הגשם, ליבה סחוט כמו סמרטוט, אך הוא עוד שוטף את כל-כולה, לא פוסק לרגע. ופתאום אני מרגיש אשם, כי לא אמרתי לה שכשהיינו קטנים לא פחדתי לבקש ממנה נשיקה על הלחי בכל שנה, רק כי ידעתי שאף גשם לא יבריח את האהבה.

הסתיו והחורף תמיד היו בשבילי מקור השראה גדול מאוד.

יש לך עיניים של סינית

כשאת מחייכת ככה

והשן השבורה מציצה מהצד

והחיוך הוא קצר, נעלם לי מהר

כשאת נזכרת בה, בשן השבורה

ועם כמה שאת יפה, היא עדיין שם

היא לא נעלמת אף פעם

ואת זוכרת, תמיד זוכרת

אפילו שאת לא רוצה את זוכרת

אפילו שאת יפה

את בכל זאת עוצרת

והעיניים שוכחות לחייך

גם כשאת בכל זאת

מחייכת

הן בכו כל כך הרבה,

עד שהחיוך כואב להן יותר מהדמעות

והן שכחו לבדוק

מתי את באמת מחייכת

יש לך עיניים של סינית

כשאת מחייכת ככה

והחיוך הוא קצר, נעלם לי מהר

כדי שלא ימצאו אצלך את השן השבורה

ואת אף פעם לא את

כשאת לא מחייכת

כי את מפחדת יותר מדי

ואני רק רציתי שתחייכי קצת יותר

ביחד עם השן השבורה

נכתב על ידי.
מעניין אותי לדעת על מה אתם חושבים שאני מדברת כאן. אני אשמח אם תתנו כל מיני פרשנויות שלכם לשיר, נראה אם מישהו הבין ^^

וכמובן, ביקורות בונות תמיד מתקבלות אצלי בברכה!

הכותרת לא משהו, מודה. וגם הסיפור עצמו לא יצא משהו, גם בזה אני מודה.

אבל שיהיה, לפחות אני אקבל ביקורת ואלמד ממנה משהו ;)

למענה.

קצת מוזר לי לכתוב את המכתב הזה ואני גם לא ממש יודע איך, הרי מעולם לא כתבתי מכתב לעצמי. אני חייב להודות שאני גם מרגיש קצת טיפשי, אבל אני צריך לעשות את זה, בשביל לזכור. זה הפחד הכי גדול שלי, למות כשאני לא זוכר כלום. אפילו את הדברים הרעים. אני מעדיף למות כשאני זוכר רק זכרונות רעים, מאשר לא לזכור דבר בכלל, כי אז זה כאילו לא היו לי חיים בכלל, כאילו מעולם לא הייתי קיים ואני חושב שזה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לי או בעצם, לא לקרות. אז כדי שזה לא יקרה, אני כותב את המכתב הזה.

הדבר הראשון שאתה צריך לזכור הוא שמך. קוראים לך יעקוב יודלבסקי, אבל כולם קוראים לך קובי, חוץ מאמא שלך, שושנה יודלבסקי. החברים שלך קוראים לך קובי, בעבודה שלך קראו לך קובי, אפילו באוניברסיטה, כשקיבלת את תואר הדוקטורט ברפואה שלך, קראו לך קובי. אבל אמא מתעקשת- בשבילה אתה עדיין יעקוב. אתה חולה אלצהיימר. מצחיק שדווקא אתה, שבעבודה שלך כרופא באיכילוב התעסקת בעיקר בלחקור מחלות, דווקא אתה קיבלת גורל כזה. אלצהיימר. אמא שלך אומרת שקיבלת את זה גנטית, כי אבא שלך, צביקה יודלבסקי, מת מזה בגיל חמישים. וזה בהחלט אפשרי, לפי מחקרים רפואיים שנעשו לא רק על ידי. המחקרים הרפואיים מראים גם ששכיחות ועוצמת המחלה פוחתות ביחס ישר להשכלה, אבל זה גם לא יכול להיות מזה, כי כמו שהזכרתי קודם, יש לך דוקטורט ברפואה. וכמובן שמזקנה זה לא, כי חלית במחלה בגיל ארבעים ושלוש. שזה בעצם שנה לפני שאני כותב לך, לעצמי, את המכתב הזה. ברגע שאמא הבחינה בבעיית הזיכרון שלי, היא שלחה אותי מיד להיבדק. אני לא דאגתי יותר מדי, חשבתי שאני סתם מזדקן קצת מוקדם מהנורמה. אבל לאמא יש כנראה חושים לזה, אולי בגלל שזה כבר קרה לה עם אבא. איבחנו אצלי רק הפרעה קוגנטיבית קלה, והמשכנו לעקוב רפואית אחר ההתפתחות. בזמן בו אני כותב את המכתב הזה אני נמצא בשלב השני, ה"קל". אני מאובחן סופית במחלת אלצהיימר.

מהרגע בו נמצאת סובל מהפרעה קוגנטיבית קלה, אמא שלך עברה לגור איתך כדי לטפל בך. לא אהבת את הרעיון. אתה אוהב את אמא שלך, אבל מה עם בחורות? אתה לא זקן מדי בשביל בחורות. הרי מעולם לא התאהבת באמת, אז לפחות היית יכול להסתפק בסתם בחורות. פעם היית מרשה לעצמך לחשוב שאתה מאוהב, אבל בתוך תוכך ידעת שאתה לא. איפשהו תמיד ידעת שלעולם לא תתאהב, כנראה שזאת פשוט לא הייתה המחלה המתאימה בשבילך. אולי בגלל זה קיבלת אלצהיימר. כשכבר השלמת עם הידיעה, ניסית לנחם את עצמך שלפחות לא תסבול, כי הרי ראית כמה אנשים נכווים מהאהבה, כמה כאב נגרם להם. אבל זה לא ניחם אותך. לא היה אכפת לך להיכוות, היית מוכן לחוות את האהבה בכל מחיר. רק מלשמוע עליה הופנטת. הערצת אותה. חיכית לה, למרות שידעת שאין טעם. ולכן אתה אוהב את אמא שלך.

אתה מקבל טיפול תרופתי. מכיוון שיש לך בעיות זיכרון שרק מחמירות עם הזמן, אמא שלך זוכרת בשבילך מתי אתה צריך לנטול אותן, כמה ואיזה. זה קצת מגוחך שהיא המבוגרת כאן, ואתה זה שאמור לטפל בה. אתה הוא זה שאמור להיות לו זיכרון מצוין, לא היא. ובכל זאת הכל קורה הפוך.

הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהבנתי שאני חולה אלצהיימר, היה להתאבד. הרי מה הטעם? ראיתי את אבא במצב הזה, גוסס בקצב איטי, איטי מדי. טיפלתי בו, שנאתי לטפל בו, סבלתי מכך וקרוב לודאי שגם הוא סבל. אז למה לחזור על כל זה שוב? למה לגרום סבל לי ולסובבים אותי.

אבל אז עצרה אותי מחשבה אחת: אמא.

אמא תמיד הייתה אופטימית, אולי אופטימית מדי. אמא מאמינה בניסים. אמא מאמינה שאולי איכשהו בסופו של דבר אחלים מן המחלה. אני לא מאמין בכך, אבל מה זה בעצם משנה מה אני מאמין? אני אוהב את אמא שלי. אני אוהב אותה, ולכן אניח את גורל חיי בידיה.

ולכן אני מבקש ממך, ממני. למען האהבה, אל תתאבד.