כתיבה, זה כל הסיפור

חבר'ס, אני כל כך מתגעגעת לעדכן פה! ולסיפורים המדהימים, שבגללת התקופה העמוסה הזאת אני לא מספיקה לעקוב ולקרוא.

אני עוד כאן (אם זה מעניין מישהו).

וברגע שהתקופה הזאת תסתיים אני אחזור לפעילות קבועה ונורמלית, נשבעת.

ואני רוצה לפרסם מלאמלא שירים וחצאי-קטעים שכתבתי, אבל אני אתאפק ואפרסם רק שניים.

אתמול הייתה פה מנקה

היא ניקתה וניקתה

היא הוציאה את הזבל

היא צחצחה את השולחן

היא כיבסה את הסדינים

היא הציעה את המיטה

אתמול הייתה פה מנקה

היא הכי טובה בעיר

כולם באים, רואים, משבחים

כולם שמחים שהכל נקי

ורק אני

קצת מתגעגעת

לבלגן

*

דבר אחד למדתי בחיי, והוא שהחיים הם כמו פח זבל: או שהם ריקים מכל דבר, חלולים וחשוכים מכל הצדדים, או שהם מלאים עד הסף בזבל מסריח, ולפעמים גם באשפה רדיואקטיבית. מפעם לפעם מישהו מוציא משם את כל הסירחון הזה, ואז הכל כ"כ ריקני כי לא נשאר שם כלום, וזה כ"כ נורא שאתה כבר מתחיל להתגעגע לזבל. ואז מישהו אחר ממלא אותו שוב בזבל, אבל זבל חדש, שונה מהקודם, וזה כבר משהו. ולפעמים, אבל זה ממש לעיתים נדירות, אתה יכול למצוא בכל ערימת הזבל הזאת משהו יקר ערך, שמישהו לא העריך אותו מספיק וזרק לפח. אבל אתה, אחרי כ"כ הרבה זבל שראית, אתה פשוט מוקסם מהאוצר שמצאת ומודה עליו כל רגע ורגע שהוא נמצא בידיך. אל תסתכלו עליי ככה, דווקא בגלל שאני הומלס זה לא אמור להפתיע אתכם שאני יודע להתפלסף. הרי אנחנו ההומלסים, שהעוברים והשבים ברחובות התרגלו אלינו כ"כ עד שפשוט שכחו מאיתנו, רואים הכל.