תיק מספר 436.
שם הנעדרת: לוסי ברקהארט.
נעלמה לפני כשלושה חודשים. בת 26. נשואה.
כשאביה של לוסי התקשר תומר לא היה במשרד ואני הייתי בדיוק בשירותים. מיהרתי לסיים ורצתי לטלפון עם חגורה פתוחה. הייתה לנו מזכירה, אבל היא עלתה לנו הרבה ועשתה קפה זוועתי, אז נאלצנו לפטר אותה. העסקים כמעט תמיד בשפל בהתחלה ובסוף מתרוממים, אבל הבעיה שנשארנו באותה רמה גם שנה לאחר הקמת הסוכנות. אני מניח שזה בגלל שעם הזמן תומר החל להתרשל יותר בעבודה, להזניח, להיעלם פתאום ליום-יומיים. ידעתי שקרה לו משהו, ולא היינו חברים מי-יודע-מה טובים, אז לא ידעתי כלום. אבל ראיתי שמשהו הטריד אותו, והחלטתי לא לומר כלום.
בכל אופן, אביה של לוסי, דייב קראו לו, והיה לו מבטא אמריקאי שעצבן אותי; הוא הסביר שהוא ואשתו פנו למשטרה לפני כחודש, אבל הם לא ממש עושים משהו. כמובן. מעל גיל שמונה עשרה. אזרחית חופשייה לעשות כאוות נפשה. במסגרת החוק, כמובן. בגלל מקרים כאלה פתחתי סוכנות בילוש; בשביל מקרים שהמשטרה לא מייחסת להם חשיבות גדולה, לפעמים בצדק ולפעמים לא. בשביל ה"לפעמים לא" האלה אני נמצא כאן.
"מתי בפעם האחרונה ראיתם אותה?" שאל תומר את הוריה של לוסי כשהגיעו למשרדנו על מנת שנחקור אותם. אני הגשתי קפה. תומר היה גרוע בזה אפילו יותר מהמזכירה ההיא.
"לפני שלושה חודשים. יצאנו לאכול במסעדה, איתה ועם בעלה." ענתה ליאנה, אמה של לוסי, במבטא האמריקאי שלה.
"היא התנהגה קצת מוזר. היא אמרה שהציעו לה קידום בעבודה, שהיא תנהל סניף חדש שנפתח בלוס אנג'לס. אתה מבין, אנחנו באנו מאמריקה," הסביר דייב, כאילו היה קשה להבין את זה קודם. הנהנתי בשקט.
"היא אמרה שהיא מתגעגעת קצת לשם, לבית, למרות שהיא זו שהכי רצתה לעבור לישראל," המשיכה ליאנה את דבריו של בעלה. "היא שנאה את ארצות הברית, היא שנאה שם הכל. ואנחנו כאן כבר כמעט עשר שנים, והיא לא רצתה לבקר שם אפילו פעם אחת. זה נראה לנו נורא מוזר שפתאום היא מתגעגעת."
"אז מה אתם חושבים? שהיא מסתירה מכם משהו?" שאלתי.
"אולי, אבל זה לא הכל," אמר דייב. "אחרי חודשיים שהיא עברה ללוס אנג'לס, היא עדיין לא יצרה איתנו קשר, שום קשר. ולוסי שלנו לא כזאת, היא לא נעלמת ככה סתם. אז דיברנו עם מנהל הסניף שבו היא עבדה קודם, והוא אמר שאין להם בכלל שום סניף באמריקה, שלא לדבר על לוס אנג'לס, ושלוסי בכלל התפטרה."
"אני מבין..." תומר הנהן, מהורהר. "ומה עם בעלה?"
"בעלה? הוא לא טס איתה לשם. זאת אומרת, הוא התכוון, אבל הוא היה צריך קודם לסגור כמה קצוות בעבודה שלו, אז הם תכננו שהוא יטוס לשם שבועיים אחריה." הסביר דייב.
"והוא טס?"
"לא. הטיסה שלו נדחתה בשבוע בגלל מזג אוויר לא בטוח. היא גם עדיין לא ענתה לטלפונים, והיא הייתה אמורה להודיע לו מה כתובת הסניף וכתובת הבית שלהם, מה שלא קרה."
"בסדר," אמרתי כשסיימתי לרשום נקודות חשובות. "תודה על הפרטים, אנחנו נשתמש בהם."
"הכל כדי למצוא את הבת שלנו," אמרה ליאנה, וכולנו קמנו ממקומותינו.
"אני מצפה מכם לעשות עבודה טובה, הטובה ביותר." אמר דייב.
"כמובן, נעשה אותה." הבטיח תומר.
"אתם יודעים במקרה איפה נמצא עכשיו בעלה של לוסי?" שאלתי.
"בבית, אני מניחה," ליאנה משכפה בכתפיים.
"ולא יפריע לו אם נעשה ביקור בית קצר אצלו, נכון?"
אני ותומר החלטנו להתפצל, הוא אל שדה התעופה ואני אל ביתו של הזוג הצעיר, ג'יימס ולוסי.
הבית היה בית קרקע עם גינה יפה ונקייה מוקפת בגדר לבנה ונמוכה, והיה ממוקם בשכונה יוקרתית למדי. השער היה פתוח והיה תלוי עליו שלט 'זהירות, כלב במקום'. נכנסתי אל הגינה והלכתי לאורך השביל המצוחצח להפליא אל עבר דלת הבית. צלצלתי בפעמון. חיכיתי חצי דקה ואז צלצלתי שוב. אחרי עוד חצי דקה שוב צלצלתי, ושוב, ושוב, ושוב. בערך ארבע או חמש פעמים צלצלתי בפעמון עד שג'יימס פתח לי את הדלת, לבוש חולצה מקומטת וג'ינס עם רוכסן פתוח. הוא היה נראה כאילו מיהר נורא להתלבש, והדיף ריח מוזר שלא הצלחתי להבין מהו.
"הרוכסן שלך פתוח," אמרתי.
"כן, ומי אתה?" שאל בעצבנות.
"אתה לא מתכוון לסגור אותו?"
הוא נאנח וסגר את הרוכסן. "מרוצה?"
"כן. מאוד, אפילו." חייכתי.
"מה אתה רוצה?"
"אפשר להיכנס?"
"לא."
"אני בטוח שלוסי הייתה מרשה לי להיכנס."
הבעתו השתנתה. הוא שתק כמה רגעים.
"מי אתה?"
"אני מסוכנות הבילוש שהוריה של לוסי פנו אליה כדי למצוא את אשתך."
"ובשביל מה באת?"
"לדבר איתך קצת."
"זה לא זמן טוב ממש לדבר."
"תראה, אשתך נעדרת כבר שלושה חודשים. אתה יכול להיות בטוח שגם אם לא נדבר עכשיו היא תמצא בריאה ושלמה?"
הוא נאנח והכניס אותי.
הבית, כמו הגינה, היה מסודר להפליא, אפילו יותר מדי מסודר. הבטתי בו וניסיתי להבין משהו.
"אני רופא, אני סטרילי מטבעי." הוא הסביר את מה שחשבתי.
הנהנתי והתיישבתי על ספת סלון ארוכה. לפתע נשמע רעש כלשהו מאחד החדרים, נפילה של חפץ אולי. ג'יימס הביט לכיוון החדר שממנו בקע הרעש ונראה לחוץ מעט. דלת החדר נפתחה ויצאה משם בחורה בלונדינית - צבועה, אם תשאלו אותי - ונבוכה.
"מצטערת, ג'יימס, אני צריכה ללכת. נתראה," היא אמרה בחיוך קטן ומהיר, העיפה בי מבט נבוך ונעלמה מאחורי דלת הכניסה. ג'יימס נראה נבוך מרגע לרגע.
"אשתך?" חייכתי בעוקצנות.
הוא נאנח שוב והתיישב בכורסה לצד הספה. "תראה, אני ולוסי התגרשנו. ואני מבקש שלא תספר בינתיים להורים שלה."
"בסדר. לפני כמה זמן התגרשתם?"
"שלושה שבועות לפני שהיא נעלמה."
"ולמה התגרשתם?"
"אני לא חושב שזה קשור להיעלמות שלה."
"ובכל זאת?"
הוא נאנח בפעם הרביעית מאז שפתח לי את הדלת. "אנחנו פשוט... רבנו כל הזמן, על כל דבר, גם על הדברים הכי קטנים שאפשר לתאר. הנישואים האלה היו דבר קשה ומעייף."
"נישואים הם מטבעם דבר קשה ומעייף," קבעתי.
"נכון, אבל לא ברמה כזאת."
"וזו הסיבה שלא אתה פנית למשטרה או אלינו, אלא ההורים שלה?"
צלצול הטלפון הנייד שלי הציל אותו מתשובה. הוצאתי אותו מכיס מעילי ועניתי.
"תומר. חדשות?"
"כן. לא הוזמן שום כרטיס טיסה על שם לוסי ברקהארט. בדקתי גם אם היא הזמינה בשם המשפחה הקודם שלה, או על שם בעלה או הוריה, ולא, היא לא הזמינה."
"הממ. מוזר."
"כן. חשבתי שאולי היא הזמינה על שם מזוייף."
"יכול להיות, אבל למה שהיא תרצה להסתיר את זה שהיא טסה? הרי היא סיפרה את זה לכולם."
"גם נכון." אמר תומר, והשתתק לכמה רגעים. "אולי היא לא רוצה שידעו לאן היא טסה."
"אולי." הסכמתי. "אבל אני רוצה קודם לבדוק כיוון אחר. ג'יימס, ליווית אותה לשדה התעופה?"
"לא," ג'יימס נראה מעט מבולבל.
"וההורים שלה, אולי?"
"לא, היא נסעה לשדה התעופה לבד. היא לא אוהבת פרדות."
"מעניין. אז אף אחד לא ראה אותה בעצם מגיעה לשם."
"אתה אומר שאולי היא בכלל לא טסה?" שאל תומר.
"כן, זה מה שאני חושב."
נפרדתי מג'יימס ויצאתי אל התחנה הבאה שלנו בחקירה: בית החולים. בשביל לפתוח עסק כדאי לך לשאול את עצמך למה אתה רוצה לפתוח את העסק הזה והאם יש לך את הנתונים הדרושים לעסק. ולי היו אינטואיציות שכמעט אף פעם לא הטעו אותי, ואומץ ללכת אחריהן.
"שלום. אני בעניין המטופלת לוסי ברקהארט. תהיתי אם תוכלי לספר לי על התיק הרפואי שלה, או שאם היא הייתה כאן לאחרונה," פניתי לאחות שישבה בדלפק הקבלה.
"מצטערת, אנחנו שומרים על פרטיות המטופלים שלנו. אתה מהמשפחה?"
"לא, אני מסוכנות הבילוש שאליה פנתה המשפחה. לוסי נעדרת במשך שלושה חודשים, ואנחנו מנסים למצוא אותה."
האחות צמצמה את עיניה והביטה בי במבט חושד. "אפשר לראות תעודה וכרטיס ביקור?"
"כמובן," הוצאתי תעודה וכרטיס ביקור מהכיס והושטתי לה אותם. היא התבוננה בהם וקראה אותם היטב, ואז משכה בכתפיים והושיטה לי אותם בחזרה.
"טוב, לוסי ברקהארט אמרת? אני זוכרת אותה, היא הייתה כאן לפני כמה חודשים. שלושה חודשים היא נעדרת, אמרת? כן, משהו כמו לפני שלושה, ארבעה חודשים." היא חישבה בראשה את הזמן שעבר. "כן, ארבעה חודשים. היא באה לכאן לעשות בדיקת הריון, יצא חיובי. אני זוכרת שהיא לא הייתה ממש שמחה כשהבאתי לה את התוצאות. היא נראתה נורא מבולבלת, עצובה. היא ביקשה ממני לא לספר לבעלה שהיא הייתה כאן. הוא רופא כאן, אתה יודע."
"כן, אני יודע." אמרתי, מהורהר. בואו נראה. לפני ארבעה חודשים היא מגלה שהיא בהריון. אחרי משהו כמו שבוע היא ובעלה מתגרשים, לא מספרים על כך לאף אחד והיא מודיעה שהיא קיבלה קידום ועוברת ללוס אנג'לס כשהיא בעצם מתפטרת מהעבודה ולא מזמינה בכלל כרטיס טיסה. והאינטואיציה עובדת שעות נוספות.
"את יכולה בבקשה לברר לי על התיק הרפואי של ג'יימס ברקהארט?" ביקשתי.
היא הנהנה והחלה להקליד משהו במחשב.
"הי, משהו חדש?" הגיח פתאום תומר מאחורי גבי.
"כן. לקח לך זמן להגיע."
"כן, הפקקים משדה התעופה איומים. מה גילינו?"
"חודש לפני שלוסי נעלמה היא מגלה שהיא בהריון."
"מעניין. ומה עכשיו אנחנו מגלים?"
האחות פערה את פיה בהפתעה.
"מה מצאת?" שאלתי.
"ג'יימס ברקהארט הוא עקר."
תודה, אינטואיציות.
"אני לא בטוח כל כך בקשר לזה. צריך לבדוק עוד כיוונים." אמר תומר.
"היא בהריון ובעלה עקר, איזה כיוונים נשארו לך כבר? תאמין לי, יש לה רומן. זה מסביר גם למה הם התגרשו. ואתה מכיר את האינטואיציות שלי, הן לא מטעות אף פעם." ניסיתי לשכנע אותו.
"נכון, אבל... אני לא יודע, אני חושב שאנחנו צריכים לישון על זה לילה אחד. נמשיך עם זה מחר, בסדר?"
חשבתי על זה רגע. "בסדר, נמשיך מחר."
"אתה עם האוטו כאן, או שלהסיע אותך הביתה?"
"לא, אני בלי האוטו, אבל אני חושב שאני אקפוץ לרגע להורים של לוסי, רק לעדכן ולהרגיע אותם. אני אקח מונית, זה בכיוון ההפוך משלך."
"טוב, אז נתראה מחר בתשע במשרד."
"כן, נתראה."
הוא נופף לי בחיוך רגוע, נכנס אל מכוניתו ותוך רגע כבר ראיתי אותו נוסע לכיוון ביתו. באותו הרגע קפצתי אל תוך המכונית שלי, התנעתי ודהרתי בכביש לאותו הכיוון שפנה תומר. לא עבר הרבה זמן עד שמצאתי אותו, אבל שמרתי על מרחק קטן כדי שלא יבחין בי. כשהבנתי שהוא באמת נוסע הביתה שאלתי את עצמי אם הפעם אני באמת סתם מדמיין, אבל ידעתי שכל עוד אני לא אראה את האמת במו עיניי אני אמשיך לחשוד בו.
הגענו אל ביתו, וראיתי שהאור דלק בכל הבית. מעבר לכך שזה אומר שיש מישהו בבית שלו, כשאני יודע שאין לו לא אישה, לא ילדים, והוא אף פעם לא משאיר את הבחורות שלו בבית שלו; הבנתי גם שהשעה כבר תשע בערב, ועבדתי על החקירה הזאת במשך שתים עשרה שעות.
הוא נכנס לבית ואני נשארתי לצפות מהמכונית. פתאום הופיעה בחלון בחורה צעירה בסביבות גיל העשרים. היא ארזה מזוודה. היא הייתה רחוקה מדי מכדי שאוכל לראות מספיק טוב, אבל היא הייתה דומה למדי לתמונתה של לוסי ברקהארט, שהוריה מסרו לי. לאחר רגע הופיע גם תומר בחלון. הוא החל להתווכח איתה ונראה היה שהוא עומד להתפוצץ. פתאום הבחנתי גם בבטן קטנה של הבחורה. לאחר דקה של וויכוח הוא נישק אותה, וזה הספיק לי בשביל לצאת מהמכונית, להתקרב לביתם ולצלצל בדלת. שמעתי אותו אומר "לא, אני אפתח את הדלת". ואז הוא פתח את הדלת.
"אני קורא אותך כמו ספר פתוח, תומר. אתה לא יודע את זה?"
"את ג'יימס הכרתי באולפן עברית. גם הוא עלה מארצות הברית, אבל שנינו חיינו בשני קצוות שונים של המדינה," סיפרה לי לוסי ברקהארט בעוד שלושתינו יושבים במטבחו של תומר ושותים קפה. הם החזיקו ידיים. "גם אז הוא היה כזה. נקי, מסודר, יציב. אבל אז אהבתי אותו ככה, הוא עזר לי להתייצב. אנחנו, בעצם, עם כמה קיטשי שזה נשמע, השלמנו אחד את השנייה." היא חייכה חיוך עצוב. "אחרי שהתחתנו התחלנו לנסות להביא ילדים. ניסינו במשך חצי שנה, אולי אפילו יותר. חצי שנה, אתה מבין? חצי שנה. זה כל כך הרבה. והוא גרם לי לחשוב שהבעיה בי, שאני ה'מקולקלת' מבין שנינו," היא נחרה בבוז. "הוא רופא, הנחתי שהוא יודע יותר טוב ממני. ככה זה תמיד היה. הוא תמיד יודע יותר טוב ממני. ורציתי כל כך ילד, ילד שלי, משל עצמי, שיצא מתוך הבטן שלי, והוא גרם לי לחשוב שאני לא יכולה. הייתי כל כך מתוסכלת, לא רציתי בכלל לחשוב על אימוץ. כבר הפסקנו לנסות, או בכלל לעשות משהו ביחד. האהבה דעכה, הריבים גברו, ואז, איפשהו בכל התסכול הזה הכרתי את תומר," היא חייכה אליו כמו אל גן עדן. הוא חייך בחזרה וליטף את ידה. "ממש במקרה, במכולת. הוא התחיל איתי, ואני לא הרגשתי נשואה, אז לא אמרתי לו. וזרמתי, לא עצרתי אותו, לא חשבתי בכלל. על כלום. פשוט זרמתי, המשכתי. גם כשזה הגיע למיטה לא עצרתי, המשכתי והמשכתי והמשכתי. המשכנו. מפגישה פעם בשבוע לפעמיים, שלושה, פעם ביום אפילו. ולמה שאחשוב בכלל על אמצעי מניעה? אני הרי לא בסדר, יש בי איזושהי בעיה. ואז, פתאום, הסתבר שלא. ידעתי, הבנתי ישר שהוא עקר, שהוא עקר ולא סיפר לי, שהוא גרם לי לחשוב שמשהו בי לא בסדר. בי!" היא זעמה, ודמעותיה שטפו אותה כמו זרם שלא נעצר. תומר חיבק אותה וליטף את שיערה. "אז המשכתי. לקחתי אותו לרבנות, ושם סיפרתי לו שאני בהריון. הו, היית צריך לראות את הפרצוף שלו, של הזבל הזה. כמה שהוא הופתע! ואז אמרתי לו שאני יודעת, שהוא עקר, שהוא שיקר לי, רימה אותי, ושאני רוצה שנתגרש. הוא אפילו לא התנגד, כשהבין שיש לי מישהו אחר. רק ברבר על זה כל הזמן. אבל לי לא היה אכפת, רק רציתי להסתלק מידיו, לברוח ממנו ומכל מה שקשור אליו." היא השתתקה לכמה רגעים ונאנחה. "אבל... ההורים שלי, היה להם נורא חשוב שאשמור על חיים רגילים, נורמלים, נישואים טובים. ומה שאני עשיתי, מה שקרה... הם יתמוטטו אם יבינו מה באמת קרה, שאני לא נשואה בכלל, שג'יימס רימה אותי ואני אותו, שאני בהריון ממאהב... אני לא אוכל להסתכל להם בעיניים. אז החלטנו, אני ותומר, להסתתר. לחיות ביחד, לגדל את הילד, אבל בשקט. ואחרי כמה זמן לשלוח להורים שלי מכתב, ולהסביר להם הכל. אבל, כמו שאתה רואה, הדברים לא הסתדרו כל כך..."
"כן, אני מבין." הנחתי את כוס הקפה לאחר שרוקנתי אותה. "רק בבקשה, תומר, בפעם הבאה, תנסה לעדכן אותי. ובבקשה, אל תעשה יותר קפה."
קטע ארוךךךךךך, אני יודעת. 4 עמודים בוורד, 2,131 מילים. מצטערת ><
את הסיפור הזה אני מגישה לאתגר הכתיבה בבלוג "אתגרי כתיבה".
פסח שמח, חברה'לך! תזכרו לנצור כל רגע ורגע בשבוע הזה, במיוחד החטיבה העליונה. יאללה בגרויות, ולסיים קיבינימט את יא'! ווהו!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
