חיבקתי אותו חיבוק חם ואוהב, חיבוק כמו שמעולם לא קיבל. לא מאביו, שהיה שיכור רוב חייו, וכשלא בכה הוא הכה אותו; ולא מאמו, שכשנמאס לה מכל הסיפור ארזה את דבריה וברחה, ולמרות שהבטיחה לו שתחזור לקחת אותו איתה היא לא חזרה. חיבקתי אותו כמו שלא חיבקתי אף אחד, לא כי לא היה לי את מי לחבק, את מי לאהוב, אלא כי פשוט לא רציתי לאהוב. אז, לפניו, ראיתי באהבה דבר שלילי, מין חולשה. אבל מה ידעתי לפניו, כלום לא ידעתי. לא ידעתי כמה היא מחזקת, כמה כוח היא נותנת. לולא הכוח שהיא נתנה לנו, הוא לא היה בין החיים יותר, ואולי גם אני לא. הוא אמר לי פעם: "אם לא את, דנה, לא היה לי בשביל מה לחיות יותר. פעם זאת הייתה אמא. אחר כך, כשהיא עזבה, זאת הייתה התקווה לחיים טובים יותר, כשעוד האמנתי שתחזור לקחת אותי. וכשהבנתי שהיא לא חוזרת, אז כבר לא מצאתי שום דבר לחיות בשבילו. אם לא היית מגיעה... הייתי קופץ, באמת שהייתי קופץ, דנה."
ואני יודעת שהוא באמת היה קופץ. לכן אני מודה כל פעם מחדש על כך שלא ירדתי מהגג בחזרה לבניין, כשראיתי אותו עומד ככה, מביט על הנוף מתחתיו וגונב לי את מקום ההתבודדות שלי.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו בעצבנות שניסיתי לרסן.
הוא הסתובב והביט בשתיקה. מבטו היה ריק, כאילו כשהביט למטה כל רגשותיו נפלו לשם, אל הכביש המהיר.
"תוכלי לעשות לי טובה?" אמר לבסוף.
"איזו טובה?" שאלתי.
"את יודעת מי זה אבא שלי, נכון? ראית אותו פעם?" שאל. הנהנתי. "תגידי לו שהוא גרם לבן שלו להתאבד. לא, תגידי את זה למשטרה. תתבעי אותו. לא, תלכי עם זה לעיתונות, לתקשורת. תספרי להם שהוא הכה אותי, ושהוא גרם לאמא שלי לעזוב אותי, ושבגללו התאבדתי. תפרסמי את זה כמה שתוכלי, כדי שכולם, שכולם ידעו מה הוא עשה. שכולם ידעו ויאשימו אותו, והוא ימות מבושה. וגם אמא שלי, שגם היא תמות מבושה. בסדר?"
שתקתי, מוכת הלם. כל הבניין שמע את הבכי והצעקות מביתו של אדם. גם אני שמעתי, אך מעולם לא עלה בדעתי שאביו מכה אותו. כמה עיוורת הייתי אז...
"בסדר?" הוא שאל שוב.
"אדם, אני לא ידעתי שאתה... שהוא..." מלמלתי, עדיין המומה.
"זה בסדר," הרגיע אותי. "אני יודע, זה בסדר."
"אבל, צריך..." המשכתי למלמל. "אתה רוצה להתאבד?"
"אין לי טעם לחיות, דנה. בשביל מה?"
פתחתי את פי בשביל לענות, אך לא הייתה לי תשובה. בשביל מה נשאר לו באמת לחיות?
"אז את תעשי את זה בשבילי?" הוא שאל, מבין שאין לי תשובה בשבילו.
"כן, אני אעשה את זה, אבל אתה תצטרך לספר לי עוד. על מה שקרה. אני אספר להם איך תיארת לי הכל בפרטים, ככה זה ירגש יותר ואבא שלך יתחרט יותר," אמרתי. ניסיתי למשוך זמן, כדי שלא יתאבד.
ואז התיישבנו שם, על גג הבניין ההוא, והוא סיפר לי את סיפור חייו בפרטי פרטים. בכינו וכאבנו ביחד, והתחבקנו, חיבוק חם ואוהב, חיבוק כמו שמעולם, אף אחד מאיתנו לא קיבל.
החזקתי את ידו. "אל תתאבד," ביקשתי.
"למה? בשביל מה עוד יש לי לחיות, דנה, בשביל מה?" הוא שאל אותי בעיניים מתוסכלות.
"בשבילי," כמעט התחננתי. "תחיה בשבילי, אדם. אני אהיה חברה שלך. אני אעזור לך, לשרוד, למצוא טעם לחיים. אני אעזור, אני מבטיחה."
והוא הסכים, ואני עזרתי. ואנחנו התאהבנו. התמלאנו כוח ועוצמה, ורצון לחיות. היינו תלויים אחד בשני, איתו כבר לא הייתי בודדה ואיתי הוא כבר לא הרגיש כאב, איתי הוא מצא טעם לחיים. אף אחד לא ידע על הקשר שלנו, אם הוריי היו יודעים הם בוודאי היו מתנגדים, ואת תגובתו של אביו של אדם אי אפשר היה לנחש. נפגשנו רק בבית הספר, מאחורי אולם הספורט, שם ידענו שאף אחד לא יכול להפתיע אותנו, ועל גג הבניין שלנו, שם אנחנו מרגישים ביחד על גג העולם. ואז, כשמלאו לנו שמונה-עשרה הוא ביקש ממני שנברח. תחילה מהעיר, אחר כך אולי אפילו מהארץ. שנפתח דף חדש במקום חדש. אז ארזנו מזוודות. לא הסברתי הרבה להוריי, אמרתי שאני רוצה לעבור למקום חדש, אחר, עדיין לא יודעת לאן. אדם לא אמר דבר לאביו, פשוט ארז את כל דבריו והלך, גם פתק לא השאיר. עכשיו אני בדרך אליו, לתל-אביב, שם נתחיל חיים חדשים ביחד. והנה הוא שם, לבדו. מחכה רק לי.
לא הכי אהבתי.
מוגש לשלב השני בתחרות הזאת.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
