זה לא הסיפור הראשון שלי שאני כותבת, אבל זה בלוג הסיפורים הראשון שלי.
מקווה שהסיפור יעניין אתכם ותקראו, תהנו!
הסיפור מחולק לכמה חלקים שיסופרו מנקודות מבט שונות של דמויות שונות.
החלק הראשון הוא:
שנת 2004
נפש סוערת
שרה
קטנה, מכווצת בתוך עצמה כאילו רצתה להיעלם מן העולם, ואולי, באותו רגע, באמת רצתה בכך. רועדת מקור ומפחד, רטובה עד לשד עצמותיה מגשם ומדמעות. כך מצאתי אותה, מכווצת בפינת הרחוב האפור ליד הפחים, ונראה כאילו קיוותה שהחושך האיום יבלע אותה רק בתחילתו של הלילה.
התקרבתי והתכופפתי אליה בזהירות. ליטפתי את שיערה הרטוב, והיא הרימה אליי מבט מבוהל. עיניה הירוקות, שהבריקו גם כשעלטת הלילה עטפה אותן, אמרו לי שכל עולמה חרב עליה.
"לא, לא, בבקשה, לא! אני, אני, אין לי כסף, אין לי כלום, שום דבר, באמת! אני נשבעת! בבקשה, אל תעשי לי כלום, בבקשה..." היא התחננה.
"לא, ילדונת, כמובן שלא. אני לא רוצה לעשות לך שום דבר רע" אמרתי לה. ילדונת... היא כבר לא ממש ילדה, כמו שהיא נראית, היא בטח בת 15, אם לא יותר... "בת כמה את, חמודה?"
"אני... אני לא יודעת..." היא אמרה בבלבול.
"מה? מה זאת אומרת? איך קוראים לך?"
"אני... אני לא יודעת!" היא צעקה, יותר מתוך פחד מאשר כעס.
"את... אולי... איפה ההורים שלך?"
"אני לא יודעת! אני לא יודעת!" היא צעקה שוב. אולי כעסה על עצמה, שהיא לא יודעת. אולי קיוותה שאם היא תצעק שהיא לא יודעת, מישהו יצעק לה את התשובה. "אני לא יודעת... אני לא יודעת..." היא מיררה בבכי.
"ששש... ששש... הכל בסדר, אל תדאגי, הכל יהיה בסדר" חיבקתי אותה בחוזקה. היה ניכר בה שהיא הייתה צריכה זאת יותר מכל. קצת חום וחיבה.
"היא קודחת מחום" אמר עידו והניח מגבת לחה על מצחה של הנערה האבודה.
"אסור לי למות" היא מלמלה בעודה מעולפת על המיטה "לא, אני חייבת למצוא אותם".
החלפתי מבטים עם עידו. איזה מין חוויות עברה המסכנה הזאת?
"אמא" היא לחשה "תחזיקי מעמד, אמא".
ליבי התכווץ ."הלוואי וידענו איך לעזור לה" אמרתי וליטפתי את שיערה.
"כן," אמר עידו "הלוואי".
היא הייתה חולה במשך שבוע. חטפה שפעת, כנראה, בזמן שאיבדה את זהותה ברחובות הקרים. טיפלנו בה עד שהבריאה לגמרי, אבל...
"אנחנו מתכוונים לעבור לגור מחוץ לארץ", הסביר עידו "לבלגיה" .
"הטיסה שלנו היא בעוד שבועיים" אמרתי "הייתי שמחה לטפל בך כל חיי, אם לא היינו עוברים".
הנערה הביטה בנו בעיניים מפוחדות, חסרות כל רצון לחזור אל הקור והבדידות שחיכו לה בחוץ.
"אז קחו אותי איתכם" היא אמרה "לא אכפת לי לעבור מדינה, לא אכפת לי לעבור לכל מקום שתרצו".
"אבל, חמודה... מה עם המשפחה שלך? את לא רוצה למצוא אותם?" אמרתי בהפתעה.
"אין לי משפחה".
"אל תגידי את זה... אני בטוחה שמחפשים אותך, שמחכים לך".
"לא, אף אחד לא מחכה לי, וגם אם מישהו מחפש אותי, אני לא רוצה למצוא אותו".
"אבל, למה, מתוקה?"
"הדבר היחידי שאני רוצה זה לעוף מפה, ולא לחזור. בבקשה, קחו אותי איתכם. אל תאמצו אותי, אם אתם לא רוצים, רק תוציאו אותי מהמדינה הזאת, קחו אותי מכאן, רחוק מאוד, בבקשה".
זהו, פה נגמר הפרק! רק שתדעו, זה הפרק הכי קצר בסיפור. מפה הפרקים רק גדלים וגדלים.
מקווה שנהנתם! ותגיבו, שאני אדע אם אהבתם ואם כדאי להמשיך