הלכתי חרש בתוך היער האפל. שמעתי לחשושים מסביבי, כמה מהם היו מובנים וכמה מהם לא, מתערבבים זה בזה וברחש העלים המתנועעים על העצים. כנראה הייתה רוח, אך משום מה לא הרגשתי אותה. רק גל חום מלא בפחד עטף אותי כמו שמש חשוכה. בלילה ההוא החורף היה בשיאו, ושלג מעולם לא ירד בעירנו הקרה. אולי הוא טהור מדי בשביל לרדת כאן, ובמקום שלג אנחנו מקבלים ערפל בכל מקום.
הם רוצים להרוג אותי. אני יודע זאת, כעת אני יודע הכל, כל סוד וסוד שמישהו מסתיר בעיר הזאת. פעם האמת הייתה בעיניי דבר נשגב, שקשה כל כך להגיע אליו ולפעמים אפילו בלתי אפשרי. חשבתי שלגלות את האמת זו מתנה אלוהית, ומתנה גדולה יותר ממנה לא קיימת. כמובן שאז רציתי לקבל אותה, אבל לא חשבתי שבאמת אקבל, ועוד את כולה, את כל האמת בעולם. ללא שום סודות או שקרים, שבני האדם מטבעם ממציאים ומסתירים. וכעת אני יודע, זו לא מתנה; זוהי קללה, הקללה האכזרית ביותר שקיימת. כל כך הרבה מידע, כל כך הרבה סודות ושקרים נגלו אליי, שכבות על גבי שכבות של אמת מכאיבה ומכבידה. תחילה חשבתי שאני חולם, סיוט נורא ואיום, וחיכיתי עד שהלילה יעבור. אך הבוקר עלה והכאב נשאר, הקללה המשיכה לרבוץ עליי וכמו טפיל מצצה את דמי. אף פעם לא היה שקט. אפשר לחשוב שבלילה דווקא כן מאחר שכולם ישנים, אך ההפך הוא הנכון, והלילה היה הרועש ביותר בראשי. החלומות של כולם עברו אצלי, והתברר לי שבלילה כולם חולמים, אך ביום לא כולם חושבים. בסופו של דבר הם גילו, כאשר הלכתי אל פסיכיאטר, לרפא את שגעוני. הוא צחק לי, ומחשבותיו עוד יותר מקולו; הוא קיווה לסיים איתי במהירות ולהכניס את המזכירה שלו למשרדו, כדי להנות קצת כמו שמעולם לא נהנה עם אישתו. הוא לא האמין לי, לכן הוכחתי לו ודיקלמתי בקול את מחשבותיו. מחשבה אחר מחשבה, שוב ושוב. מיד לאחר שיצא מההלם הוא הוציא אותי במהירות ממשרדו. לא עבר זמן רב לאחר מכן עד שקללתי הייתה ידועה בכל העיר. והם רצו להרוג אותי. שמעתי זאת בכל מקום, בלחשושים זועמים, וברחתי אל היער. שאלתי את עצמי שוב ושוב מדוע נחתה הקללה הזו על ראשי. אולי מפני שהייתי האדם עם הכי פחות סודות בחיי, אולי מפני שרק אני לא פחדתי כל כך מהאמת, לא התאמצתי כל כך להסתיר אותה מתחת לשכבות עבות ורבות של שקרים וסודות. כך האמת הוכיחה לי, כמה נורא זה לדעת הכל.
לא רציתי את הכוח הנורא הזה, רציתי שהקללה הזו תיעלם מראשי יותר משהם רצו בכך. אך הם לא הקשיבו, לא היה אכפת להם כלל וכלל מה רצוני. מבחינתם אני הוא הדבר הנורא ביותר עלי האדמות. מבחינתם, אני הקללה שרובצת על ראשם, ואין הם רוצים בי. איני צריך להתקיים, יש להרוג אותי, כדי שכולם יוכלו שוב לחיות בשקט ובשלווה, בלי שום אמת בחייהם. וביער ההוא, במקום מחבואי החשוך כל כך, אף אחד לא פצה את פיו; ובכל זאת לחשושים רבים כל כך הקיפו אותי מכל מקום, לחשושים של מחשבות; מפוחדות, זועמות, רועמות, טועמות את דמי כבר עכשיו. לא יכולתי לדעת מאיזה כיוון הם מגיעים, לא יכולתי לברוח. הרגשתי כי סופי קרב, אך עם זאת חשתי כמעט הקלה, שכן ידעתי שהרי בין כה וכה הייתי מת בסופו של דבר. אם לא מהם, מפחדם ומכעסם, אז מרוב שגעון, מרוב כאב ויגון, מרוב אמת שפתאום הייתה גלויה לי בכל מקום.
נעמדתי דום, משלים עם מותי, מחכה שימצאו אותי. רחש העלים על העצים לפתע נדם, קור החורף שלא הרגשתי בו עד עכשיו פתאום נגע באצבעותיי. הלחשושים לא הפסיקו, חיפשו אחריי, תכננו את מותי, והדבר האחרון שזכרתי הוא אור הפנסים שלהם מגיע מרחוק, מגשש בערפל ובין העצים שנדמו לרגע.
מוגש לתחרות הכתיבה הרביעית של לאמפי
איך הסיפור? אהבתם? אני מקווה שכן, כתבתי אותו תוך שעתיים! (הכי מהיר שכתבתי אחרי "כל מה שיש לי").
אז היום רשמית סיימתי את יא'! היום הייתה הבגרות האחרונה שלי השנה, וגם הבגרות האחרונה שלי בהסטוריה! סיימתי השנה לשון, מתמטיקה והסטוריה, ורק עכשיו באמת עיכלתי את זה. אין מאושרת ממני בעולם! אני כל כך שמחה שאני מוכנה לעשות צניחה חופשית, ולצעוק כל הדרך למטה "סיימתי כיתה יא'!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
אושר גדול, אושר גדול.
אז החלטתי שאני אחזור לפרסם את "כשהעבר מחפש אותך". בטח כבר שכחתם חצי ממה שקרה שם, אז מציעה לכם לרענן את זכרונם ;)
מקווה שתקראו ותאהבו! הפרק יעלה כשאסיים לכתוב שני פרקים, כדי שלא יהיה פער גדול בין פרק לפרק.
את הסיפור על חיי קרוב לודאי שלא אפרסם. אני כמעט בטוחה שתשתעממו ממנו. אבל יש לי כבר רעיון אחר לסיפור, אפילו כמה, אבל בינתיים אני מתמקדת ברעיון אחד. אם הכל ילך בסדר, הוא יתפרסם לאחר שאסיים לפרסם את "כשהעבר מחפש אותך". ד"א, אני ממש לא אוהבת את השם הזה. המצאתי אותו כי לא היה לי שם יותר טוב. אני אשמח אם תעלו רעיונות!
אז זהו לבינתיים, אחזור עם פרק בקרוב!
שיהיה לכם סוף שבוע מקסים ♥
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
