כתיבה, זה כל הסיפור

מצטערת על העיכוב, אהוביי! עומס ><

אני חושבת שאעשה רשימת קבועים לסיפור. מי רוצה להצטרף? ^^

הפרק הזה יותר טוב מהפרק הקודם, מבחינת הכתיבה, או לפחות ככה אני חושבת. אני אתן לכם להחליט במקומי

תהנו! ♥

לטעות זה אנושי, ולכן צריך ללמוד לסלוח. אבל אסור בשום פנים ואופן להשתמש בכך כתירוץ להרשות לעצמך לטעות.

"את מסדרת לי דייט כדי להיפטר ממני?"

"זה לא ככה, ניב".

"הו, זה כן. זה בדיוק ככה".

עמדנו מחוץ לבית הקפה, מתעלמים מהמבטים המתעניינים שנורו אלינו מהלקוחות.

"רק תן לי להסביר," ביקשתי.

"את לא צריכה להסביר לי כלום, אני מבין הכל מצוין לבד," השיב בקרירות.

"הי, הי, מה הולך פה?" הופיע פתאום תום.

"לחברה שלך נורא מפריע שאני לא יכול לשלוט ברגשות שלי כלפיה!" הרים ניב את קולו.

"זה לא נכון," אמרתי בקול מתון.

"אה, זה לא נכון שאת משדכת לי דייט בשביל שאני אעזוב אותך בשקט ואתן לך להתמזמז עם מישהו שאמור להיות החבר הכי טוב שלי?!"

"ניב, אתה מגזים!" הרמתי גם אני מעט את קולי.

"את רוצה להגיד לי שאין ביניכם כלום?"

"כן!"

"אויש, תעשו לי טובה, אל תספרו לי סיפורים".

"זאת האמת, ניב".

"בסדר, בסדר, מה שתגידו".

"די!" קראתי בכעס "נמאס לי לנסות לשכנע אותך שלא קורה ביני לבין תום כלום. אם אתה לא רוצה, אל תאמין".

ניב מעט הופתע. הוא הביט בי במבט לא ברור, ולאחר כמה רגעים של שקט הסתובב ונכנס אל בית הקפה.

נאנחתי וקברתי את פניי בתוך כפות ידיי.

תום ליטף את כתפי בניחום. "זה יעבור לו," אמר ברוך.

הרמתי את מבטי אליו. "מה אתה עושה פה בכלל, תום? המשמרת שלך כבר נגמרה".

"אני רעב, באתי לקנות קצת מתוקים," הסביר וטפח על בטנו השטוחה. שאלתי את עצמי אם יש שרירים מתחת לחולצה היפה הזאת.

חייכתי, מנסה להעלים את השאלה הטיפשית מראשי. "יש לך חתיכת תזמון".

הוא צחק קצרות. "עדיין לא ממש הבנתי מה קרה".

"אושר, היא, קצת, אממ-" גמגמתי.

"דלוקה עליו?" הוא השלים את המשפט וגיחך "כן, ניחשתי כבר".

"טוב, כן. אז עודדתי אותה להציע לו לצאת".

"נו, יפה. והיא הציעה?"

"כן, והוא גם הסכים. אבל אחר כך הוא ראה אותי מציצה להם והוא הבין שהייתי קשורה לזה שהיא הציעה לו," נאנחתי "הבעיה שהוא לא הבין את זה נכון... פשוט, כל כך כואב לי לראות אותו סובל בגללי, אז פשוט רציתי לעזור לו לשכוח אותי כדי שיפסיק לסבול. וראיתי שמתפתח ביניהם משהו, משהו טוב, יפה, משהו הדדי, לא רציתי שהוא יוותר על זה בגללי. חשבתי שאם הקשר ביניהם יתחזק, אני פשוט איעלם מהראש שלו. אני עדיין חושבת ככה, אבל..." עצמתי את עיניי לרגע ארוך ונאנחתי בשנית "אולי זאת בכל זאת הייתה טעות לעשות את זה".

בהיתי ברצפה. הרגשתי פתאום את ידו החמה על כתפי. הרמתי אליו את מבטי והוא הביט בי עמוקות. ראיתי בעיניו את כל המילים שרצה להגיד לי, ולא אמר. "מה?" שאלתי, למרות שלא את זה רציתי לשאול.

"את פשוט... לא יודע, את מדהימה אותי כל פעם מחדש. כל פעם אני מגלה צד חדש בך. והפעם... הפעם גיליתי שפשוט אין קץ לטוב הלב שלך".

חייכתי, והוא חייך בחזרה. הוא ליטף את כתפי. אצבעותיו טיילו לארוך זרועי, מעלה מטה, סימנו שביל של צמרמורת נעימה. לא יכולתי להוציא הגה מפי, הייתי משותקת. המשכנו להביט זה בזו בעודו משלב את ידו בידי. ליבי האיץ יותר ויותר מהירות. רציתי להושיט יד ללטף את פניו, אך עצרתי את עצמי ברגע האחרון. השפלתי את פניי בעצב. הכרחתי את עצמי להרחיק את ידו מידי.

"אני מצטער," הוא נאנח "אני יודע שלא הייתי צריך לעשות את זה".

שתקתי. רציתי לומר לו כל כך הרבה דברים, אבל הם סתרו אחד את השני, והנחתי שעדיף שאשתוק. לא הבטתי בו, פחדתי שוב לטבוע בעיניו, שוב להרגיש שאני לא רוצה להסית את מבטי, שאני רוצה שהוא יהיה הדבר האחרון שאראה לפני שארדם בלילה, והדבר הראשון שאראה כאשר אתעורר בבוקר. פחדתי שהמועקה הגדולה שחשתי כאשר הבטתי בו תחזור. פחדתי לחשוב על דמיון עיניו לציורי, לשאול את השאלה שלמרות הכל, לא הניחה לי.

כן, כאבו של ניב בהחלט עצר אותי מלהיות בקרבתו של תום, אך הוא לא היה הסיבה היחידה.

"תראי, ניב הוא החבר הכי טוב שלי, ובאמת שאני לא רוצה לפגוע בו. אבל..." שמעתי בקולו איך הוא ורצונותיו מתפצלים לשניים וסותרים את עצמם "סול, אני מרגיש אלייך משהו מאוד חזק, משהו ש... לא הרגשתי הרבה זמן. ואפילו מעבר לרגש הזה, יש עוד משהו... אני לא מצליח להבין מה זה, אבל זה משהו עצום, משהו ש... אני לא יודע, משהו. משהו שאני צריך לברר מה זה. אני צריך לברר מה קורה לי איתך, סול, אני לא עומד בזה," הוא החזיק את סנטרי בעדינות והרים אותו, כדי שאצטרך להביט בו. עצמתי את עיניי בעצב. הוא נאנח ומגעו העדין והנעים נעלם. "אבל אם את לא רוצה, אני לא אכריח אותך," אמר והחל להתרחק מבית הקפה.

"ר-רגע, לא רצית לקנות משהו לאכול?" שאלתי את השאלה היחידה שהצלחתי להוציא מפי.

"עבר לי התיאבון," אמר בלי להסתובב אליי, והמשיך בדרכו הביתה.

נאנחתי בייאוש. מזווית עיני שמתי לב לניב, שעמד בפתח דלת בית הקפה והביט בי במבט לא ברור. אני חושבת שראיתי שם צער.

התחלתי לומר משהו, אבל הוא הניד בראשו בחצי-חיוך עצוב, ונכנס בחזרה אל בית הקפה.

נאנחתי בשנית. למה, לעזאזל, לא משנה מה אני עושה, אני גורמת לאנשים לסבול?

"חמוד, תום שלך," אמרה לי אמא לאחר שסיפרתי לה כל מה שקרה בבית הקפה שעה אחת קודם לכן. תוך כדי השיחה פרקנו את הארגזים הבודדים שנותרו.

"אמא, הוא לא שלי," גלגלתי עיניים בעודי פותחת ארגז נוסף בו נמצאו פסלים קטנים שהוריי, חובבי הפסלים המושבעים, אספו ברחבי העולם.

"אז של מי?"

"של, של אף אחד. של עצמו".

"אבל הוא היה רוצה להיות שלך," היא הגניבה אל פניה חיוך קטן.

הוצאתי מהארגז פסלון יפה של קופידון בחיתול, דורך את חץ האהבה עם הקשת, מכוון אותו אל המטרה. גם אני הייתי רוצה, הודיתי בליבי ונאנחתי בשקט.

"טוב, מתי תפגשי אותו?" היא לקחה ממני את הפסלון.

"מחר, יש לנו משמרת ביחד".

"אוקיי, אז מחר את אומרת לו שאת כן רוצה לנסות את זה איתו," פקדה עליי בהחלטיות והניחה את הקופידון על שידה קטנה, וחץ האהבה כוון אליי.

"מה? לא, אין מצב שאני עושה את זה," התנגדתי.

"למה?"

"כי ניב יפגע!" קראתי, מופתעת שזה לא מובן מאליו.

"אבל מה איתך, סול?" קולה היה רגזני במעט, אך יחד עם זאת דאגני.

"מה איתי?" שאלתי בהשתוממות.

"מה עם הרגשות שלך? מה עם לעשות מה שטוב לך?"

"אני עושה מה שטוב לי, אבל אני גם מתחשבת באחרים יחד עם זה".

"יש גבול להתחשבות".

"ועדיין לא עברתי אותו".

"נראה לי שדווקא כן".

"ולי נראה שדווקא לא".

"את כל כך עסוקה בלהתחשב באחרים, ושוכחת להתחשב גם בעצמך. גם את לא כ"כ נהנית מכל המצב הזה, לא?"

"אוך, די, אמא".

"אל תקראי לי אמא!"

"למה אנחנו תמיד חוזרות לויכוח הזה?"

"כי הוא אף פעם לא נגמר! מתי תביני שאת חייבת לדעת מי את, מאיפה באת, מי המשפחה שלך?"

נאנחתי. אני יודעת, אבל אני מפחדת.

"תניחי לה, שרה. אל תכריחי אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה לעשות. היא כבר אדם בוגר, היא יכולה להחליט בשביל עצמה," התערב אבא. הויכוחים עם אמי בנושא הזה יכולים להימשך שעות על גבי שעות, עד שהוא יתערב.

היא נאנחה. "אנחנו עוד נמשיך לדבר על זה, בשלווה וברוגע. אבל עכשיו תבטיחי לי שמחר את מדברת עם תום, ואומרת לו שאת רוצה לנסות. באמת, סול, אל תתעקשי סתם. אל תכחישי. אני רואה את החיוך הקטן והמאושר שלך שאת מנסה להסתיר כשאת מדברת עליו, אני רואה את העיניים הנוצצות שלך כשאת חושבת עליו. אני רואה איך שאת נושכת את השפה התחתונה שלך כשאת מהססת לגביו, מנסה לא לפלוט משהו. תני לזה סיכוי, ניב יבין בסופו של דבר".

שתקתי רגע ארוך, בוהה בפסלון הקופידון. "לא, אמא, לא," הנדתי בראשי כאשר התעשתי "אני לא יכולה לעשות את זה. נכון, אני מרגישה כלפיי תום משהו מאוד חזק, משהו..." פחדתי להגיד את המילה. חששתי שאם אומר אותה, זה יהיה אמיתי "לא משנה, משהו. אבל לטובתי, עדיף שלא יקרה כלום".

אמא הביטה בי, שותקת. לא הבנתי מה פשר השתיקה הזאת, מבטה היה אטום, לא חשף רגשות ומחשבות.

"טוב, אז מי רוצה לאכול?" שבר אבא את השתיקה, וכך גם את קרב המבטים.

"לא הכנתי כלום. אולי נזמין פיצה?" הציעה אמא.

"פיצה זה מעולה," אמרתי וחייגתי מספר טלפון של פיצרייה.

כאשר התקרבתי אל בית הקפה בצהריי היום שלמחרת והתכוונתי להיכנס אליו, הבחנתי דרך דלת הזכוכית באושר וניב, מתנשקים נשיקות קטנות ואינטימיות, מחייכים ומביטים זה בזה, וראשיהם מתנגשים זה בזה בעדינות. חייכתי לאור המראה המאושר.

"בוקר טוב," נכנסתי אל בית הקפה בחיוך.

"בוקר מצוין," ענתה לי אושר וקרצה לי.

ניב הביט בי, לא מצליח להפסיק לחייך.

"מצטערת שאני מפריעה לרגע הרומנטי, פשוט המשמרת שלי מתחילה עוד כמה דקות," נעתי באי-נוחות.

הם הנהנו וחזרו אל בועתם. פניתי אל המטבח, מניחה להם להיות לבד.

אז מה זה בעצם אומר? שאלתי את עצמי. ניב כבר לא כועס עליי? הוא עדיין מרגיש כלפיי משהו?

אך שאלות אלה לא הטרידו אותי יותר מידי. ידעתי שגם אם עוד יש לו רגשות כלפיי, הם כנראה בקרוב יתנדפו עם הרוח, יעלמו ולא ישאירו זכר. חייכתי לעצמי. אז כנראה שזאת לא הייתה טעות, אחרי הכל.

לאחר כחצי דקה נכנס למטבח תום. "מסתבר שאת שדכנית מעולה," אמר באדישות.

"כן, הם נראים מאוד מאושרים ביחד," אמרתי, שמחה בשבילם.

תום חטף קוראסון קטן במילוי שוקולד עם ריח משכר ואכל אותו בשקט, בוהה בנקודה לא ברורה.

נאנחתי. "תום, אני מצטערת על אתמול. אני..." ניסיתי להסביר, אבל לא מצאתי את המילים.

"זה בסדר," הוא חייך חצי-חיוך עצוב "הגזמתי בתגובה שלי, אני יודע".

חייכתי אליו חצי-חיוך בחזרה. רציתי לחבק אותו, אבל נשארתי עומדת במקומי.

"טוב, אנחנו נלך," אמר ניב כאשר נכנס פתאום עם אושר, מחזיקים ידיים "אה, ו... קחו," הוא הוציא מכיס מכנסיו זוג כרטיסים לסרט "הזמנו בשביל עצמנו, אבל בסוף החלטנו ללכת למקום אחר. זה סרט טוב, יש עליו המון המלצות. הוא היום בערב. חבל שהכרטיסים סתם יתבזבזו, אז חשבתי..."

צחקתי. "אתה שקרן גרוע, ניב".

"אני לא יודע על מה את מדברת," אמר, מנסה להיראות תמים "שקרן? אני? שאני אשקר? בחיים לא," הוא שיקר וחייך אליי חיוך שאמר הכל. חייכתי אליו בחזרה.

הבטתי באושר, ששלחה אליי מבט מעודד וקרצה לי בחיוך. "נלך, ניב?"

הוא הנהן והם יצאו מבית הקפה. צחקתי בשנית, מופתעת ממה שקרה כאן לפני רגע.

תום חייך אליי. "אז... סול גרינברג, תרצי להתלוות אליי לסרט הערב?"

צחקקתי במבוכה והבטתי בנעליו של תום. הן התקרבו אליי, וליבי האיץ מהירות רק מלחשוב כמה פניו קרובים לשלי. הרמתי את מבטי ופגשתי בחיוכו המקסים, שהיה בהחלט קרוב אל פניי. הוא ליטף את שיערי, והרגשתי איך עוד רגע אני טובעת בעיניו האפורות היפות, אך הצלחתי לעצור את עצמי בזמן ועצמתי את עיניי. צעדתי שני צעדים אחורה, וליבי התכווץ עם כל צעד.

תום נאנח. "סול, מה מפריע לך עכשיו? ניב כבר בעצמו תומך בכל זה, אז מה? מה עוצר אותך מלעשות משהו שמרגיש כ"כ נכון?"

"אני... אני לא יכולה, תום. אתה צריך להבין ששום דבר לא יקרה בינינו, אף פעם," אמרתי בקול רועד ויצאתי מהמטבח לחפש מקום שקט, מרגישה כבר את הדמעות צורבות בעיניי ואת הגוש הגדול חוסם את גרוני.

*עריכה:

לא הספקתי לצלם את ה2000, אבל גם 2001 זה טוב! לא חשבתי שאני אגיע לאלפיים כ"כ מהר

ד"א- לבלוג יש 9 מנויים!