כתיבה, זה כל הסיפור

צפרא טבא, אנשים!

סוף סוף אני יכולה לעלות לכם את הפרק. גם אחרי שהאינטרנט חזר, ישראבלוג עשה לי בעיות בעריכה, אז לקח קצת זמן.

חלק לא קטן מפרק 9 כבר נכתב. אני אשתדל לעלות אותו כמה שיותר מהר.

בינתיים, תהנו מהפרק הזה- עוברים לנקודת מבט של תום!

שנה טובה שתהיה לכם ♥

מחשבות

תום

ירדתי במהירות אך בזהירות במדרגות הבית, ובזרועותיי נחה סול. הוריה, שכנראה השכימו קום כדי להתכונן ליום עבודה, הופתעו לראות אותי בביתם, אך פלטו אנחה מבוהלת כאשר ראו את זרועותיי עוטפות את בתם- חסרת ההכרה.

"אוי אלוהים, מה קרה?" קראה אימה בדאגה ומיהרה להתקרב אליי, ומיד אחריה האב.

"היא התעלפה," אמרתי בלחץ בעודי מניח בעדינות את סול על ספת הסלון הרחבה והלבנה.

"את זה כבר הבנו, אבל למה?" שאל אביה בכעס לא מובן, מתבונן בה היטב.

"א-אני, לא יודע... לא עשינו שום דבר שיכול לגרום לזה," מלמלתי, מהורהר.

הוא ירה אליי מבט חושד. "מי אתה, אם יורשה לי לשאול?"

"אה, סליחה, אני תום, תום פלדמן. אני... ידיד טוב של סול, אני מניח," לפתע לא הייתי בטוח מה בדיוק הייתי בשבילה "אתם כנראה מר וגברת גרינברג, אני... נעים לי להכיר אתכם," אמרתי, נבוך מעט והושטתי את ידי ללחיצת יד אל עבר מר גרינברג. הוא הביט בי, מופתע מעט, ולאחר רגע השפיל את מבטו בחזרה אל סול, בודק את הדופק שלה.

"תשאיר את הרשמיות לאוניברסיטה, תום," חייכה אליי האם קצרות ומיד שבה לבחון את פני בתה. שמטתי את ידי בחזרה לצד גופי.

"צריך לקחת אותה אל בית החולים, מהר," אמר אביה במהירות, הרים את סול וערסל אותה בידיו כתינוקת. שלושתינו מיהרנו לצאת מהבית ולהיכנס אל מכוניתם.

"זה בסדר, בחור, אנחנו נסתדר מכאן," זרק לעברי האב, בעודו מושיב את סול במושב האחורי וחוגר אותה.

עמדתי שם, מופתע. לא רציתי ללכת. הרגשתי שאני חייב להיות לידה, עכשיו ואחר כך, למרות שלא הייתי רצוי. רציתי לדעת שהיא בסדר, שהכל בסדר. שאני לא עומד לאבד עוד אהבה גדולה שכמותה ראיתי רק עוד פעם אחת בחיי.

"אל תדבר שטויות, הוא צריך לבוא," אמרה האם כאשר ראתה את הבעת פניי המבועתת.

האב התבונן בי רגע ארוך, מתלבט. "טוב נו, בוא," אמר בקרירות.

"תודה," חייכתי חיוך קטן אל האם, אסיר תודה.

היא הנהנה בפשטות, מלווה בחיוך זעיר, ופינתה לי מקום במושב האחורי, ליד סול.

"שב לידי, תום פלדמן," פקד עליי אביה, שישב במושב הנהג. צייתי.

הנסיעה נראתה לי ארוכה מאין נשוא, למרות שנמשכה רק שלוש דקות. מר גרינברג נעץ בי עיני נץ, ופחדתי לפזול מעט אל עבר סול כאשר עשה זאת.

"כמה זמן היא חסרת הכרה?" שאל אותנו הרופא לאחר שנמצא לסול חדר ומיטה ובדק אותה. ניכר היה בפניה שאין היא ישנה שנת שלווה. מלחמה התנהלה בתוכה, הרגשתי את זה.

מבטי הוריה הופנו אליי, ומיד אחריהם גם של הרופא. "חמש דקות, בערך."

"היא מלמלה משהו, או עשתה תנועה כלשהי?"

"אחרי שהיא התעלפה? לא."

"ולפני זה? מה קרה לפני זה?"

"לא... לא משהו שיכול לגרום לה לאבד את ההכרה."

"אתה בטוח?"

"טוב... כן," חשתי באי נוחות.

השתררה שתיקה מתוחה.

"שמע בחור, יש לה חום גבוה והוא רק עולה ועולה. הנשימה שלה לא סדירה וגם הדופק, ולחץ הדם שלה גבוה. אני מנחש שכל זה נגרם מלחץ ומתח נפשי. זה מאוד חשוב שתספר מה קרה לפני שהיא התעלפה."

היססתי מעט. איך יגיבו הוריה, אם אספר? שאלתי את עצמי. העפתי מבט באביה, שנראה פתאום הרבה פחות קשוח. הבעת פניו הייתה עצובה, מתחננת כמעט.

"אני, טוב... התנשקנו," מלמלתי, בוהה ברצפה.

"התנשקתם, ואז היא איבדה את ההכרה?" שאל הרופא בעודי פוזל אל עבר הוריה, שהביטו בי בהפתעה.

"לא, אני... אחרי זה אמרתי לה שאני... אוהב אותה, והיא אמרה לי את אותו הדבר. ואז היא התעלפה."

עיניהם של זוג ההורים המופתעים גם ככה התרחבו עוד יותר, אבל לאחר רגע האם חייכה.

"טוב, כמו שאמרת, זה לא משהו שיכול לגרום לה לאיבוד הכרה. אולי... משהו שקרה כמה דקות לפני זה?" שאל הרופא בניסיון למצוא רמז כלשהו למה גרם לסול להתעלף.

"כלום," אמרתי, לחוץ. היא תהיה בסדר?

הרופא נאנח בייאוש והעביר את מבטו אל ההוריה של סול. "היא הייתה חולה בתקופה האחרונה?"

"לא..." ענה האב, מהורהר. "היא לא הייתה חולה כבר המון זמן."

הייתה שתיקה קצרה, כל אחד עם המחשבות שלו, עם השאלות שלו. שתיקה של עצב וייאוש. פחד.

"רגע," אמרה פתאום האם. "היא סובלת מאמנזיה. יכול להיות שיש לזה קשר, לא?"

הרופא הרים את מבטו אליה. "אמנזיה? כמה זמן?"

"שבע שנים."

"ו...? היא גילתה משהו על העבר שלה?"

"לא. היא בכלל לא רוצה לגלות."

"וכל שבע השנים האלה, שום זיכרון לא צץ? תמונה, ריח, קול?"

האם משכה בכתפיים. "לא משהו שאני יודעת עליו."

הרופא שתק כמה רגעים. הוא גירד את ראשו המקריח בעצבנות.

"טוב, קרוב לודאי שהיא התעלפה בגלל האמנזיה. יכול להיות שהיא נזכרה במשהו מהעבר שלה והתרגשה מזה מאוד, וזאת התוצאה," הוא העיף בי מבט מהורהר לרגע זעיר, ומיהר להפנות את תשומת לבו אל סול, ששכבה על מיטת בית החולים ללא ניע. "אני מניח שהיא תתעורר עוד מעט, זה לא ימשך יותר מדי זמן."

בעוד הוריה של סול הסתגרו בחדר בו היא אושפזה ודיברו על אלוהים-יודע-מה, עמדתי במסדרון בית החולים הלבן מידי ונתתי למחשבות לצוף, כי ידעתי שאם לא אעשה זאת אני אשתגע. שהיתי במסדרון הזה הרבה פעמים, אבל זה היה מזמן, כשהייתי עוד ילד קטן ובקושי הצלחתי לזכור מה אכלתי לארוחת הבוקר, אבל עד היום אני זוכר כל דקה ודקה במקום הזה, כל נדנוד של הרגליים בעצבנות וחוסר סבלנות שהייתה אז אופיינית לי מאוד, כל מחשבה סתמית ולא סתמית שצפה בראשי, אז, בימים הראשונים שאני זוכר את עצמי. מאותם הימים אני זוכר מחשבה אחת שתמיד חזרה וצפה במוחי, והיא האם האור הלבן שתמיד אומרים שרואים לפני המוות גם הוא לבן מידי, כמו בית החולים הזה, ואולי בעצם זה לא אור לבן מה שהם רואים, אלא המסדרון הלבן הזה, המוביל לחדר המתים.

צלצול הטלפון הסלולרי שלי הקפיץ אותי. הוצאתי אותו מכיס מכנסי הג'ינס שלי והבטתי בצג הנייד. אמא מתקשר\ת.

"אמא?"

"אוי, אלוהים, תום, איפה אתה?" קולה הדואג של אמי בקע מתוך הנייד.

"מצטער, אני..."

"חזרתי אתמול מהעבודה מאוחר מהרגיל, ונרדמתי ישר על הספה לפני שהספקתי להתקשר אליך. לא ידעתי כבר מה לחשוב כשלא ראיתי אותך במיטה שלך כשהתעוררתי!"

"סליחה, אמא, אני באמת מצטער. שכחתי לגמרי להודיע לך."

השתררה שתיקה על הקו.

"מה קרה? איפה היית?" קולה נרגע מעט.

"הייתי עם... עם סול."

"נהדר! אז למה אתה נשמע כ"כ עצוב?" מצב רוחה השתנה במהירות.

"היא... היא התעלפה," לחשתי בקול צרוד, מנסה למצוא את קולי.

"אוי ואבוי. למה?"

"היא סובלת מאמנזיה. הרופא אומר שזה בגלל זה."

"היא בסדר עכשיו?"

"היא לא מתעוררת, אבל הרופא גם אמר שהיא אמורה להתעורר כל רגע."

שוב שתיקה מעבר לקו.

"אכפת לך אם אני אשאר כאן עוד קצת?"

"לא, ברור שלא, תישאר עד שהיא תתעורר."

"תודה, אמא."

"זה בסדר. יש לך מפתח, נכון?"

"כן."

"טוב, אז אני הולכת לעבודה. ניפגש בערב," אמרה חלושות, כאילו איבדה את קולה לרגע.

ניתקתי את השיחה. הרמתי את מבטי מן הרצפה אל עבר דלת חדרה של סול ופגשתי במבטו של אביה, מחזיק כוס קלקר מלאה בקפה חם מעלה אדים. הוא התבונן בי ארוכות, ולאחר כמה רגעים פנה אל החלון הגדול והיחיד שהיה בקומה ההיא. ראיתי זאת כאות הסכמה לכניסתי לחדר של סול.

כשנכנסתי אל החדר ראיתי את אמה של סול יושבת על כיסא ליד המיטה, מביטה בביתה בדאגה אין סופית. התכוונתי מיד לצאת מן החדר, אך היא הבחינה בי וחייכה אליי חלושות, מסמנת בראשה להתקרב.

"אל תתייחס להתנהגות של עידו כלפיך, הוא תמיד היה קשוח בכל מה שקשור לסול ולבחורים," אמרה בעידוד בעודי מתיישב על כיסא לידה.

גיחכתי במבוכה. היא התבוננה בי בשקט, ואני בהיתי בידיה של סול.

"אתה באמת אוהב אותה?" שאלה לפתע.

התעמקתי בכך לרגע. התבוננתי בסול עמוקות. עיניה, שכעת היו עצומות, שיכולתי לשקוע בהן לנצח. שפתיה, שהייתי שמח אם תמיד היו נמתחות לחיוך מקסים, והייתי רוצה לנשק אותן שוב ושוב. זרועותיה וגבה, שהייתי רוצה לעטוף בחיבוק גדול וחם, ולא לעזוב. ליבה, שרציתי לזכות בו. רגליה, שהייתי מוכן לרוץ איתן לכל מקום אשר ירצו. כן, אהבתי אותה, ללא כל צל של ספק. הרמתי את מבטי אל אמה וחייכתי. "כן. מאוד."

היא חייכה אליי בחזרה. "לקח לה זמן להודות שגם היא מרגישה ככה, אה?"

גיחכתי. "כן, קצת."

"אף פעם לא ראיתי אותה כ"כ קורנת. אפילו לא פעם אחת, לרגע אחד, בכל שבע השנים האלה," היא אמרה, במעט עצב ומעט שמחה. היא התבוננה ארוכות בפניה של סול. דמעה קטנה ברחה מעינה וזלגה על לחיה. היא מחתה אותה, אך השביל נשאר.

"תבטיח לי שתשמור עליה," ביקשה, כמעט התחננה. "תבטיח לי שתסביר לה שאסור לה להתעלם מהעבר שלה, שאי אפשר לחיות ככה. אתה מבין, נכון?" קולה רעד. הנהנתי. "תבטיח לי," היא ביקשה שוב.

"אני מבטיח," חייכתי אליה בהבנה. "היא תהיה בסדר. אני אדאג לכך שהיא תהיה בסדר."

היא חייכה אליי בחזרה, רגועה יותר. "תודה."

ידעתי שבאותו רגע לקחתי על עצמי מחויבות גדולה. ידעתי שאסור לי להפר את ההבטחה, כי כשמבטיחים דבר כזה לאמא של האהובה שלך ואחר כך מפרים אותה, אתה אבוד. ידעתי שיהיה לי קשה לקיים את ההבטחה, אבל בכל מקרה התכוונתי לעשות זאת, לדאוג לה ולשמור עליה. לגרום לה להיות אפילו יותר מבסדר.

כשהיא השאירה אותי לבדי עם סול, המחשבות שבו להטריף אותי. למה היא התעלפה? זה באמת בגלל האמנזיה? ואם כן, אז למה דווקא אחרי שאמרתי לה שאני אוהב אותה? זו הייתה השאלה שהכי עניינה אותי. איך אני קשור לאמנזיה שלה? יכול להיות שהייתי חלק מהעבר שלה, שהיא לא זוכרת? יכול להיות ש... זאת היא? תמר? תמר שלי? סול היא בעצם תמר?

המחשבה על כך העבירה צמרמורת בכל גופי. קצב דפיקות לבי הגבירו מהירות. אבל הכרחתי את עצמי להאמין שלא. לא, זה לא יכול להיות. אתה חושב שאתה רואה את זה, אבל זאת לא באמת היא. אז מה אם היא דומה לה? אז מה אם היא התעלפה כשהייתם ביחד? אז... אז מה?

שנים לאחר אותו יום באנייה, כל הזמן חיפשתי אותה בנשים שיצאתי איתן. ניסיתי להכחיש את זה, אמרתי לעצמי שאני לא באמת עושה את זה, אלא פשוט יוצא ככה, במקרה. אבל ידעתי שזה נכון. חיפשתי אותה כל הזמן, וכשלא מצאתי אפילו לא חלקיק זעיר ממנה, חיפשתי אותה אצל מישהי אחרת. לא שלטתי בזה. ראשי ולבי פעלו על דעת עצמם. לא, לא אהבתי אותה כל הזמן הזה, אהבתי את מה שהיה לנו, ורציתי את זה שוב.

ופשוט לא מצאתי את זה בשום מקום.

עד שהגיעה סול. התאמה מושלמת. היא הייתה זהה לה, בגופה ובנשמתה. אהבתי בה את אותם הדברים. בכל פעם שהבטתי בה חשבתי כמה היא דומה לה, עד כדי טירוף.

אבל, זאת לא יכולה להיות היא, נכון?

אוקיי, זה יהיה קצר כי למעשה, אני כותבת מאחד המחשבים בספריית בית הספר שלנו ויש עוד דקה צלצול.

החיבור לאינטרנט שלי מת. אני צריכה לחכות שבועיים עד שאח שלי יחזור מהצבא ויתקן לי אותו.

עצוב לי להודיע את זה, אבל לפני השבועיים האלה אני לא אוכל להעלות את הפרק. מצטערת :'(

אבל! אני רוצה להודות לכל המגיבות שעוקבות אחרי הסיפור. אני אוהבת אתכן כ"כ. ♥

שיט! צלצול. אני רצה. אני אנסה להתחבר שוב בקרוב בשביל להגיב בחזרה.

אעאעא סוף סוף סיימתי את הפרק!

לכל הממתינים, אני ממש ממש מצטערת שגרמתי לכם לחכות כ"כ הרבה זמן, פשוט בזמן האחרון אני מאוד עמוסה, בעיקר בגלל שעליתי ליא' (!!) וזאת הכיתה הכי קשה ועמוסה בתיכון, ובבית הספר בכלל.

אני חייבת גם להזהיר אתכם, ולהודיע שזה הולך להיות פרק ארוך. מאודמאודמאוד ארוך. מאוד.

הוא יצא לי חמישה דפים בוורד! וכן, חשבתי אולי לחלק אותו לשני חלקים, אבל זה פשוט לא מסתדר לי פה. אני לא ממש יודעת איך לחלק אותו.

אבל אל דאגה, רובו מורכב מדיאלוגים קצרצרים. טוב, לפחות החלק הראשון ככה. החלק השני הרבה יותר מעניין, ואני גם אוהבת אותו יותר כי רמת הכתיבה שלי שם קצת אחרת, יותר טובה. טוב, נראה לי. תחליטו אתם.

בקיצור, אל תתייאשו מתחילת הפרק, כי מצפה לכם סוף מעניין ביותר

תהנו ♥

סגרתי את דלת שירותי הבנות של בית הקפה, שהיה המקום הקרוב היחיד שיכולתי לבכות לבדי. ברז עיניי נפתח באותו רגע ונתתי לעצמי ליפול על הרצפה ולהישען על הדלת הסגורה.

אוף, למה אני בוכה לעזאזל?! אני הרי זאת שעוצרת את זה, אני זאת שלא רוצה...

הדמעות המשיכו להציף אותי זמן שנראה לי כנצח. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לטובתי, שככה לא אפגע, אך בכל זאת לא הצלחתי להיות שלמה עם ההחלטה. טיפשה, טיפשה שכמותי...

לפתע שמעתי דפיקה חרישית על דלת השירותים. "סול?"

הפסקתי לבכות לשמע קולו של תום. ליבי התכווץ. שתקתי.

"סול, בבקשה, תסכימי לפחות לעבוד יחד איתי?" שאל מעבר לדלת.

היססתי מעט. לאחר רגע קמתי על רגליי, שטפתי את פניי בכיור, ויצאתי מהשירותים מבלי להביט בעיניו של תום.

כעבור מספר דקות המתח שהיה באוויר הופר, כאשר הגיעה שעת העומס בבית הקפה. עבדנו במהירות. תחילה לא דיברנו בינינו, אך לאט לאט המצב המביך נשכח, ושוב צחקנו ודיברנו בחופשיות כהרגלנו. לאחר שהמולת הלקוחות פחתה והערב כבר ירד, הרשינו לעצמנו לשקוע לאחת מאותן השיחות המהנות והמעניינות שלנו.

תום הביט בי מופתע. "את לא רצינית".

גיחכתי. "דווקא כן".

"מה, אף פעם? אף פעם לא ראית 'טיטאניק'?" הוא קירב יותר את כסאו אל השולחן שלידו ישבנו ונשען עליו בעזרת ידיו.

משכתי בכתפיי. "לא שזכור לי".

"טוב, את מודעת שזה חור בהשכלה".

"לא אמרתי שאני לא מתכננת לראות אותו יום אחד," חייכתי.

הוא חייך בחזרה. "אה, משלימה בגרויות".

צחקתי. "יופי של דימוי".

הוא צחק גם כן, ואז השתרר שקט פתאום. לא הייתה כאן שום מבוכה או מתח כלשהו. השקט הזה היה נעים לאוזניים, פשוט הבטנו זה בזו וחייכנו. מחשבותיי וחושיי התערפלו ועטפה אותי הרגשה חמימה ונעימה, שדגדגה אותי מעט בבטן בעדינות. הוא רכן לעברי ונישק אותי במתיקות אין קץ. הרגשתי שאני מרחפת.

"סול?" הביט בי תום במבט שואל וגרם לי להתעורר ולהבין שרק חלמתי בהקיץ, שזו הייתה רק פנטזיה טיפשית, שבאמת ריחפתי, אבל לא במובן שרציתי. תפסיקי. פשוט תפסיקי, גערתי בעצמי.

"מה?" התעשתי.

"שאלתי אם את רוצה קוראסון," אמר.

"אה, לא," השבתי.

הוא הביט בי כמה רגעים בשקט. "מה חלמת?"

"מה זאת אומרת?"

"לא שמעת אותי קודם. חלמת בהקיץ," אמר בסתמיות.

"ל-לא, לא חלמתי," גמגמתי במעט מבוכה.

הוא הנהן בשקט, למרות שידע ששיקרתי.

"כבר אחרי עשר," אמר לאחר כמה רגעים של שתיקה "שעת הסגירה. מה דעתך שנצא לבלות קצת?"

נאנחתי בעצב. "תום-"

"רק כידידים, סול," הבהיר "שום דבר מעבר לזה, אם לא תרצי".

היססתי. "סתם בילוי נחמד של ידידים?"

הוא חייך חיוך קטן ומעודד. "נשמע לי מצוין".

"ו... לאן נלך?" שאלתי.

הוא משך בכתפיו. "טוב... הסרט שניב הביא לנו כרטיסים בשבילו מתחיל עוד מעט".

עיקמתי את האף. "אתה רוצה ללכת לסרט?"

הוא שרבב שפתיים והניד בראשו, מגחך. "לא ממש".

"טוב, אז..."

"אפשר ללכת לים," הציע.

"ים? עכשיו?" הופתעתי מעט.

"אל תדאגי, הים פתוח 24 שעות ביממה," הוא חייך בשעשוע.

צחקתי. "יש לנו מזל!"

התהלכנו יחפים בחולות לאורך החוף, מחזיקים את הכפכפים בידינו. ריח הים מילא את אפנו ורוח קרירה ליטפה את פנינו. התענגתי על צלילי הגלים שהשתובבו והתחרו ביניהם מי יגיע ראשון אל החוף, וחיוך עלה על פניי. תום עצם את עיניו ושאף את ריחו של הים בהנאה, מחייך בעונג.

"זה מדהים, נכון?" הוא פקח את עיניו והביט בי, לא מוריד את החיוך מפניו "הים מרפא אותי, את הנפש שלי. בכל פעם שכואב לי או שאני מבולבל ולא יודע מה לעשות, אני הולך לכאן, לסדר את הראש ולהשכיח קצת את הכאב".

הרמתי את מבטי אל הכוכבים, שחייכו אליי מן השמיים. "כן, זה באמת מרגיע," חייכתי בשלווה. לאחר רגע של שתיקה חזרתי להביט בו "סליחה שאני מעבירה נושא, אבל... כמה זמן אתה חושב יימשך הבילוי הקטן שלנו?"

הוא משך בכתפיו, מכניס את ידיו לכיסי מכנסיו. "לא יודע, מצדי, כל הלילה. מצדי, שיימשך גם אחרי הבוקר, גם אחרי הצהריים, אולי אפילו יגלוש קצת ללילה הבא," הוא חייך בחביבות "למה, את צרכה ללכת?"

חייכתי אליו בהרגשה הדדית. "לא, בכלל לא".

הלוואי והבילוי הזה לא ייגמר לעולם.

הוצאתי את הטלפון הנייד שלי מהתיק והתחלתי ללחוץ על המקשים ולשלוח לאמי הודעת אס-אם-אס: יצאתי לבילוי נחמד עם תום, אל תחכו לי. יש לי מפתח.

לאחר מספר רגעים הנייד שלי צלצל והודיע על קבלת הודעה. יכולתי לראות לנגד עיניי את חיוכה הרחב שהתפשט על פניה של אמי כשקראה את ההודעה שלי ושלחה לי בנוסף תשובה. אני שמחה שסוף סוף תפסת שכל והקשבת לעצתי. תהנו לכם ואל תמהרו לחזור, קחו את הזמן.

גיחכתי לאור ההודעה. לא התכוונתי לענות לה ולסתור את דבריה, לא היה לי ממש אכפת באותו הרגע שהיא חושבת שיקרה כאן משהו מעבר לידידות.

או שבעצם עמוק בתוך תוכי, חשבתי כמוה, ולכן לא רציתי לסתור את דבריה ולהכחיש?

יהיה אשר יהיה, היה לי כיף לבלות עם תום, ולא רציתי ללכת.

לאחר הליכה ארוכה לאורך החוף הלוך ושוב, נכנסנו אל גלידרייה שהייתה קרובה לים ושלמרבה הפלא הייתה עדיין פתוחה, וקנינו גלידה אחת לכל אחד בשביל לצבור אנרגיות.

"נו, די, אתה אוכל לי את כל הוניל עוגיות!" צחקקתי.

"אני לא יכול לשלוט בעצמי, זה טעים מדי," אמר והעמיס עוד טעימה מכדור הגלידה שלי עם הכפית שלו.

"בעיה שלך, היית צריך לחשוב על זה קודם ולקחת גם וניל עוגיות," הרחקתי את כוס הגלידה שלי ממנו.

"נו, אל תהיי קמצנית," התחנן.

"טוב, אבל בתמורה אני רוצה גם לטעום מהריבת חלב שלך".

"בבקשה, קחי," הוא הושיט לי את כוס הגלידה שלו "וניל עוגיות יותר טעים".

"הי, הי, אל תשווה. וניל עוגיות וריבת חלב זה השילוב המושלם, אף אחד מהם לא טוב יותר מהשני".

"טוב. אבל תביאי כבר את הגלידה שלך!" קרא בקוצר רוח.

צחקתי על התנהגותו, שהייתה באותו רגע כשל ילד קטן שמשתוקק שהוריו יקנו לו את הגלידה שהוא כל כך רוצה, והחלפתי איתו את הגלידה שלי בשלו.

לאחר כמה רגעים הבחנתי באדם שישב לא רחוק מאיתנו בגלידרייה והתבונן בנו. כשראה שהבחנתי בו הוא התקרב אלינו.

"אה, סליחה, רציתי לשאול... אני יכול לצלם אתכם? אני סטודנט לצילום, ואני צריך להגיש כמה תמונות כאלה," הסביר.

אני ותום החלפנו מבטים ומשכנו בכתפיים. וכך הצלם הסטודנט החל לצלם אותנו, אוכלים אחד לשני את הגלידה, צוחקים ונהנים.

"תודה," אמר וחייך לאחר שצילם לו מספיק תמונות "אלה תמונות נהדרות. אתם זוג מקסים, רואים שיש כאן המון אהבה".

לאחר שסיימנו לאכול, תום הציע שנצא לטיול אל העבר שלו, שהוא יכיר לי מקומות בעיר שהיו מקומות משמעותיים בחייו, בעברו.

"זה היה התיכון שלי," אמר כשהגענו למקום הראשון, מבנה רחב ידיים, צבעוני ונראה עליז במיוחד גם בשעת לילה מאוחרת. רחבת הדשא שלימינו הייתה ירוקה ומטופחת להפליא, והחנייה שלשמאלו הייתה גדולה מספיק בשביל להנחית מטוס.

"וואו, בית ספר לעשירים, אני מניחה," אמרתי לאור המראה.

הוא צחק. "בכלל לא. רק בחצר הם השקיעו, אני מניח שזה היה בשביל למשוך אליו תלמידים".

"חכם מצדם," גיחכתי "למה לא לקחת אותי קודם לבית הספר היסודי?"

"כי הוא כבר לא קיים. המנהלת פשטה את הרגל ומכרה את השטח לרשת חנויות בגדים בארץ".

"נהדר! אני אעשה שם קניות בהקדם האפשרי," חייכתי בשעשוע.

"אין בעיה, רק תזכרי שהמנהלת לשעבר עובדת שם בתור קופאית," חייך בחזרה.

גיחכתי בהפתעה. "קשר נפשי לשטח, או משהו כזה?"

"לא, היא פשוט כללה את התנאי הזה בעסקה, מאחר והיא הייתה מובטלת".

"עוד מעשה חכם".

"בהחלט. שיחקת פעם כדורסל?"

"לא הרבה..."

"את טובה בזה?"

"בכלל לא," גיחכתי.

"יופי, אז בואי נשחק".

צחקתי. "בשביל שתנצח אותי על הדקה הראשונה? לא תודה".

"נו, אל תדאגי, גם אני שחקן גרוע".

"אז למה אתה רוצה לשחק?"

התגנב אל שפתיו חיוך שובב. "כדי לדעת איך זה מרגיש לנצח במשחק הזה".

"אה, אז אתה מודה שאתה רוצה פשוט להביס אותי?"

"זה לא יהיה על הדקה הראשונה! מה דעתך על השלישית?"

צחקתי. תום הביט בי בשקט, מחייך.

"מה?" גיחכתי, מרגישה מעט מובכת ממבטו.

"צודקת, עדיף שנוותר על המשחק".

"למה?" הופתעתי מהסכמתו.

"כי אם אני אנצח אותך את לא תצחקי, אז מה זה שווה?"

בסופו של דבר ויתרנו על המשחק, ובמקום פשוט התייבשנו באמצע רחבת המגרש, ממשיכים לפטפט.

"ניסית פעם להטביע?" שאלתי באגביות.

"לא," הוא גיחך.

"אני כן, בבית הספר הבלגי-יהודי שלמדתי בו".

"ומה קרה?"

"נתליתי על הסל ופחדתי לעזוב. הייתי תלויה שם באוויר במשך שלוש דקות".

הוא צחק. "ואיך ירדת בסוף?"

"הידיים שלי התחילו להזיע ולהחליק, ונפלתי".

"וואו, זה בטח כאב".

"קצת. קצת-הרבה," גיחכתי "ספר לי עוד משהו".

"כמו מה?"

"לא יודעת, משהו שקרה כאן. מה שעולה לך לראש," חיבקתי את רגליי והנחתי את סנטרי עליהם.

"טוב... כאן קרתה הנשיקה הראשונה שלי, בכיתה ח'".

"נהנית?"

"אממ, כן," הוא גיחך ומשך בכתפיו.

"ו... אהבת אותה? את מי שנישקת, זאת אומרת".

"לא. כשנישקתי אותה חשבתי שכן, אבל אחר כך הכרתי מישהי שמה שהרגשתי אליה לא היה אפילו רבע ממה שהרגשתי אל הנשיקה הראשונה שלי".

"וואו".

"כן," אמר ונאנח, שוקע לכמה רגעים בזכרונות.

"ספר לי עליה," ביקשתי בסקרנות.

הוא הביט בי, מופתע מעט.

"מה, זה סוד?" גיחכתי לאחר שתיקה ארוכה מצדו.

"לא, פשוט... לא דיברתי על זה המון זמן, וזה ארוך," תירץ.

"יש לנו את כל הלילה, שכחת?" חייכתי אליו בחביבות, מנסה לעודד ולשכנע אותו לספר לי.

שוב השתררה שתיקה ארוכה ומותחת.

"תום?"

"אולי בפעם אחרת," אמר ונאנח בעצב, שוקע שוב במחשבות ובזכרונות נסתרים.

שאלתי את עצמי מה הוא חושב, מה עוצר אותו מלספר לי. מה כבר קרה עם הילדה ההיא?

"הי, אולי עכשיו את תראי לי מקום משלך? מהעבר שלך, או סתם מקום שאת אוהבת להיות בו?" שאל פתאום.

הבטתי בו. חשבתי רגע ארוך אם יש מקום כזה.

"אוקיי, בוא ניסע".

סובבתי את המפתחות בתוך מנעול דלת הבית. הדלת נפתחה ונכנסנו בשקט אל הבית החשוך והשומם. הדלקתי את האור.

"וואו, ממש בית פאר," לחש תום בהפתעה וסרק את הסלון הרחב שנגלה לפנינו.

גיחכתי. "היית צריך לראות אותו לפני כמה ימים: לא היית רואה בית בכלל, רק ארגזים".

הוא צחק צחוק קצר. "אז מה? זה המקום האהוב עלייך?"

"לא, המקום הזה נמצא בקומה למעלה," אמרתי ומשכתי אותו בידו אל עבר המדרגות. נכנסנו אל החדר שלי ודרכו אל המרפסת.

"תראה את הנוף מפה," אמרתי לו ומשכתי אותו אל עבר המעקה.

פס דק ואפור נגלה אל עינינו, ומתחתיו נראו עצי אורן גדולים וירוקים, אותם עטף ערפל קל ולח.

"וואו," לחש תום בפליאה.

"הפס הזה שם, זה הים. הוא אפור בגלל הלילה, וגם כי הוא רחוק מדי בשביל לראות אותו יותר ברור," הסברתי בשאננות.

"זה מדהים," אמר, מוקסם מהנוף הלילי.

"בוא, תשכב ותראה עוד משהו מדהים," אמרתי ונשכבתי על שמיכה שהייתה פרושה על רצפת המרפסת. תום נשכב לידי וסרקנו ביחד את כיפת השמיים. הכוכבים נצצו ביופיים, והתחברו לצורות למיניהן.

"הנה הדובה הגדולה והנה הקטנה, הנה חגורת אוריון, ו... אני חושבת שזה הכוכב הצפון," הצבעתי על כל אחד ואחד מהכוכבים והצורות "נכון יפה?"

תום המהם בהסכמה, כמו מתוך חלום. "אף פעם לא ראיתי אותם ככה. הם נראים... זוהרים יותר".

התבוננתי שוב בכוכבים. נכון, חשבתי. הם באמת זוהרים יותר הלילה.

"לפני שבע שנים, כשאמא שלי רק מצאה אותי וחטפתי שפעת, הראש שלי הסתחרר כל הזמן מרוב מחשבות," אמרתי בשקט לאחר שתיקה קצרה "היו לי כ"כ הרבה שאלות וכמעט שלא תשובות. היה שם הרבה פחד, הרבה כאב. ודמעות. המון דמעות. והמקום הזה היה המפלט שלי. משהו כאן הרגיע אותי. השלווה כאן כל כך יפה וקשה להפרה, זה כמו עולם אחר. המקום הזה סידר את המחשבות שלי במקום".

תום העביר את מבטו מן השמיים אליי. הבטנו זה בזו בשקט. הרגשתי שאני רוצה שזה ייגמר. בטני התהפכה שוב ושוב בנעימות אין קץ. לאחר זמן לא מוגדר הוא חייך.

"מה?" גיחכתי במעט מבוכה לא מובנת אפילו לי.

"סתם," ענה בחיוך חביב.

חיוך חמק מבין שפתיי. המשכנו לחייך זה אל זה בשקט למשך רגע ארוך.

"התאהבת פעם?" שאל פתאום.

"לא..." עניתי, מהורהרת. אולי בעצם כן? "לא יודעת, אולי. אני לא זוכרת. אבל... אתה כן התאהבת, לא?"

"אה, כן, אני..." מלמל, ושקע במחשבות.

"זה חשוב לדבר על העבר, לזכור ולקבל אותו," אמרתי, המומה מהמילים שיצאו מפי.

הוא התבונן בי, מהורהר. לאחר רגע נאנח, וחזר להביט בכוכבים.

"היינו בשיט, אני והמשפחה שלי. שם פגשתי אותה. היו לה עיניים ירוקות מבריקות שהיה קשה להתעלם מהן ובלתי אפשרי לשכוח. דיברנו המון, על כל נושא אפשרי. יכולנו לדבר על כל דבר שבעולם. לא התנתקנו אחד מהשנייה, תמיד רצינו בקרבתו של השני. היינו לפעמים פשוט מביטים זה בזו בשקט, בלי לומר מילה. הייתי יכול לצפות ולהתבונן בה שעות. הייתי מצחיק אותה, הייתי עושה הכל בשביל להצחיק אותה, כי אהבתי את הצחוק שלה, את החיוך המרפא שלה," הוא נאנח בחיוך קטן ועצוב, שוקע במחשבות לכמה רגעים. חיוכו נמוג פתאום. "ואז, כשנגמר השיט וכבר כמעט הגענו אל הנמל, אניית מלחמה של הפלסטינים הופיעה והחלה לתקוף אותנו. שמעתי יריות בכל מקום, ומיד התחלתי לחפש במבטי אותה. וברגע שמצאתי אותה שמעתי עוד ירייה, וראיתי את אימה קופצת לפניה, מתקפלת ונופלת אל הרצפה. לקח לי כמה רגעים להבין מה קרה, להבין שהיא קפצה בשביל להגן עליה, וקיבלה במקומה את הכדור שנורה אליה. הכדור פילח את הלב שלה, והתחיל להיווצר כתם דם שגדל מרגע לרגע על החולצה שלה. הבת שלה, האהובה שלי, נפלה אליה, בוכה. כשיצאתי מההלם רצתי אליהן ונפלתי גם אני על הברכיים. לא ידעתי מה לעשות, בהתחלה ניסיתי לעצור את הדם, אבל ידעתי שאני לא אצליח. היא התעשתה מהר יותר ממני, קמה על הרגליים והתחילה לחפש משהו שיעזור לחבוש את הפצע ולעצור את הדם. כבר לא היה לה אכפת מהיריות ומהפלסטינים, לא היה לה אכפת שיכולים לירות בה, באותו רגע רק עניין אותה למצוא משהו שיעזור להציל את אמא שלה. היא הייתה אמיצה מאוד, היא אהבה אותה מאוד," הוא בלע את רוקו ונשם עמוק. "ואז, לפני שהספקתי לעשות משהו, מישהו רץ לעברנו ומרוב הלחץ והבהלה, כנראה, דחף אותה אל עבר מעקה האנייה, אל הים. לרגע חשבתי שדמיינתי את זה, אבל כשהבנתי שלא רצתי אל המעקה וקיוויתי לראות אותה, שוחה ונאבקת על חייה. אבל... לא ראיתי אותה. הרגשתי כאילו הדם שלי הפך לקרח, כאילו כל חום הגוף שלי נפל גם הוא לים. הייתי אמור ישר באותו הרגע לקפוץ למים ולנסות להציל אותה, אבל לא הצלחתי לעשות את זה. פחדתי יותר מדי בשביל לעשות את זה. פחדתי, וזה השתלט עליי וגרם לי לקפוא במקומי ולא לזוז. כמו פסל עמדתי שם, עמדתי ולא עשיתי כלום. לא ניסיתי להציל אותה, או לפחות את אמא שלה. פשוט עמדתי שם, המום ומפוחד".

הבטתי בו, מופתעת מהסיפור העצוב והמזעזע. הוא לא הביט בי, הוא המשיך לבהות בשמיים. כאב לו לספר את כל זה, ראיתי את זה בפניו. לאחר רגע שנראה ארוך כל כך הוא עצם את עיניו, כנראה מנסה למחוק את התמונה שראה בדמיונו.

"אני הרגתי אותה, את מבינה? הרגתי אותה במו ידיי," כאבו העצום נחרט בקולו. הוא פקח את עיניו והביט בי, בעיניים מלאות כאב ואכזבה, אכזבה מעצמו.

"אוי, לא, תום, אתה לא הרגת אותה. זאת הייתה תאונה, זאת לא הייתה אשמתך," ניחמתי אותו בעצב. כאב לי שכאב לו. רציתי כ"כ להסיר מעליו את כל הכאב. חיבקתי אותו בחוזקה, נראה היה שהוא הזדקק לחיבוק הזה זמן רב, רב מדי.

כששחררתי אותו מהחיבוק הרגשתי שאני לא רוצה לעשות זאת. רציתי להמשיך לעטוף אותו בחם, רציתי להרגיש את ידו על גבי. פתאום כ"כ רציתי את כל המגע הזה, ולא ידעתי מה לעשות עם כל הרגש הזה. פשוט המשכנו להביט זה בזו בשקט.

"את יודעת, סול, אני כן התאהבתי. וגם נפגעתי, חזק מאוד. ולמרות הכל, אני עדיין רוצה להתאהב שוב," הוא אמר פתאום.

נאנחתי בעצב. לקח לי רגע ארוך לענות לו. "שמעתי הרבה על האהבה. שמעתי שהיא יפה, מתוקה, ממלאת אותך בחמימות ובאושר. שמעתי שהיא גורמת לחיים להיראות מושלמים, עד שהכל מתפוצץ לך בפרצוף. וכשזה קורה, במקרה הטוב מרגישים ריקנות, מרגישים חלל גדול וריק בחיים שלך, בלב שלך, ואי אפשר למלא אותו. במקרה הרע זה כואב, מאוד. שמעתי גם שזה כמו מכת חשמל אחת ארוכה מאוד, ארוכה ומייסרת. שמעתי יותר מדי סיפורי אהבה שנגמרים רע. אני מודה, אני מפחדת ממנה, מאוד. אני מפחדת להתאהב".

תום הביט בי בעצב, ואולי גם במעט הבנה. "אני מבין למה את מתכוונת. גם אני קצת מפחד, אבל... אני בכל זאת לא רוצה לוותר עליה".

שתקתי. לא היה לי מה לענות לו.

"האהבה היא בית כלא, והייתי רוצה להיות כלוא לנצח," אמר.

גיחכתי, מעט במבוכה. "אל תאמר דברים כאלה, אני עוד עלולה לחשוב שאתה באמת מתכוון לזה".

"אבל אני באמת מתכוון לזה," אמר, בכנות מוחלטת.

נשכתי את השפה. אני יודעת שאתה מתכוון לזה, אני רואה את זה בעיניים שלך.

"אני לא חושב שאת צריכה לוותר על משהו מקסים כמו האהבה בגלל הפחד. נכון, רוב הסיפורים נגמרים רע, אבל לא כולם. יש לא מעט סיפורים שנגמרים באושר. אסור לנו להניח ישר שהסיפור שלנו יהיה כואב. בעצם, ככה החיים מתנהלים, תמיד צריך לקחת סיכונים בשביל משהו טוב, בשביל שיהיה לך טוב".

שכבנו זה לצד זה, מביטים אחד בשני, ללא צורך במילים. הוא צדק, ידעתי זאת, והוא ידע שידעתי. התחלתי לטבוע שוב בעיניו האפורות היפות, הרשיתי לעצמי לעשות זאת. הרשיתי לעצמי להתמכר להרגשה, לתחושה המעורפלת והמעורבבת. בטני התהפכה שוב ושוב, ואהבתי את זה. לא היה לי כבר אכפת מהפחד שעוד הציק לי מעט, דחקתי אותו הכי רחוק שרק אפשר, ופשוט נתתי לעצמי להנות. שילבתי את ידו בידי וחייכתי ברוך. הוא חייך אליי בחזרה.

"תראי, כבר התחילה הזריחה," אמר, ושנינו התרוממנו ממקומותינו כדי לראות את הזריחה טוב יותר. הוא שלח את ידו השנייה, זו שלא התמזגה עם ידי, אל זרועי וליטף אותה ברכות. מגעו העביר בי צמרמורת נעימה בכל הגוף. התקשיתי מעט לנשום, אך זו הייתה תחושה נעימה. לפני ששוב טבעתי בעיניו, עצמתי את עיניי ונישקתי אותו.

הרגשתי שאני מתרוממת מעט מעל הקרקע, מרחפת באוויר. יחד עם אותה התחושה, נגלתה לנגד עיניי תמונה. נער צעיר בסביבות גיל החמש עשרה, עיניו אפורות ושיערו שחור. הוא דמה כ"כ לתום עד שהיה אפשר לחשוב שהוא אחיו, או הוא עצמו. הנער חייך ברוך. אפשר היה לראות בעיניו כמה מאוהב היה.

"אני יודע שאנחנו לא מכירים כ"כ הרבה זמן, וזה בטח מוקדם מדי להגיד את זה, אבל... אני אוהב אותך," אמר הנער, ופתאום ידעתי בוודאות מי הוא. זה היה תום, תום שלי, תום בן החמש עשרה, מלפני שבע שנים. זה היה אותו תום שנישקתי, אז ועכשיו. זכרתי אותו, במלואו ובשלמותו. זכרתי כמה אהבתי אותו כבר אז, ועכשיו אפילו עוד יותר. אני זוכרת אותך, תום, אני זוכרת אותך.

"אני יודע שאנחנו לא מכירים כ"כ הרבה זמן," הוא הביט בי כעת וחזר על אותו המשפט שאמר לי לפני שבע שנים, אך לא זכר זאת "וזה בטח מוקדם מדי להגיד את זה, אבל... אני אוהב אותך".

חייכתי באושר. התרגשתי כ"כ לגלות שדבר לא השתנה בשבע השנים האלו, ששנינו עדיין אוהבים כל כך. חושיי החלו להתערפל. חשתי בסחרחורת קלה.

"תום," לחשתי, מנסה בכל כוחי למצוא את קולי "תום, אני אוהבת אותך".

ופתאום כבר לא נותר בי כוח להחזיק את גופי, וחשכה נפלה על עיניי.