תיכון בהריון- סיפור בהמשכים

אתם מדהימים! פשוט מדהימים!

אני יודעת שכבר אמרתי את זה כל כך הרבה, אבל כל פרק אני רק מודהמת מחדש.

לא יכולתי לבקש קוראים כל כך מקסימים, אתם נותנים לי כוחות, מוטיבציה ואני חייבת להודות שגם השראה!

את הפרק הזה עשיתי ארוך יותר, הוא אמנם עדיין לא באורך גדול במיוחד, כי הקודם היה קצר מאוד ולדעתי לפחות מאכזב.. 

מקווה שתאהבו את הפרק, הערות והארות יתקבלו בשמחה ♥

אגב, אני כל כך מצטערת על העיקוב! ישראבלוג לא עולה לי, ואני מעלה את הפרק מחברה. אולי לא אוכל לראות את התגובות ולענות..

מצטערת כל כך!!

פרק רביעי- ניתוק

"מיה...." אני עונה בוכה לתוך הנייד. אני יושבת על ספסל בפארק לאחר שאמא סילקה אותי מהבית.

"שירה מה קרה יפה שלי?" יכולתי לשמוע את הדאגה בקולה. ידעתי שהיא יושבת כרגע על המיטה שלה בחדר ביחד עם אופק.

"זאת אמא שלי... היא סילקה אותי מהבית." אני נותנת לדמעות לזרום בשטף, לא מנגבת אף דמעה למרות שאנשים רבים חולפים על פניי ומביטים בי בעצב ובדאגה. אני נותנת לכל דמעה להגיע עד לשפתי העליונה ולפעמים אפילו להגיע לסנטר.

"מה? בואי שירה, בואי לדודה מיה!" היא אומרת, אני יודעת שהיא מנסה לעודד אותי אבל אני לא מצליחה להעלות חיוך על פניי.

אני יכולה לשמוע איך היא שמה יד על הנייד ולוחשת לאופק שילך, שאני עוד כמה דקות באה.

משכתי את אפי וניסיתי לגייס קול שנשמע כמו לחישה, "אני באה."

הלכתי במהירות לכיוון ביתה של מיה, כשמבטי מושפל כלפיי מטה. חלפתי על פניי בתים רבים עד שהגעתי לבית הגדול והמפואר של מיה, שעליו תמיד אמרתי "וואו מיה איך את לא נאבדת בו?" ונזכרתי איך לא מצאתי את הדרך חזרה מהשירותים לחדרה.

אני דופקת על הדלת ושומעת איך היא יורדת במהירות למטה. היא פותחת את הדלת.

"שירה.." היא אומרת בצער ומחבקת אותי חזק, כשאני מרטיבה את החולצה שלה. "שירה.. בואי יפה שלי, בואי." היא מלפפת את ידה בידי וסוגרת את הדלת. אנחנו עולות למעלה כשכל צעד שלי כמעט ממוטט אותי. אנחנו מתיישבות על המיטה שלה, אני מצליחה להריח עוד את הריח של אופק.

"היא אמרה לי ללכת," מלמלתי, "היא אמרה לי לחזור רק עם הטפסים של ההפלה." אני בוכה ומושכת באפי בחוזקה.

היא מחבקת אותי חזק כשאני אומרת תוך כדי "אני אוכל לישון אצלך?" היא נפרדת מהחיבוק שלי, היא מביטה עליי במבט עצוב, רואה איך עיניי אדומות, שחורות ומבריקות. איך האף שלי אדום ושפתיי כבר יבשות.

"בטח שאת יכולה, בטח.." היא אומרת ואז מוסיפה, "את מתכוונת לעשות הפלה?"

שתקתי. רציתי כל כך את התינוק, וגם מור רצה. אבל יותר מכל אני רוצה לגור בבית שלי, רוצה ששוב פעם אמא ואבא יחזרו לדבר איתי. נזכרתי איך כשאמא גרשה אותי אבא לא אמר דבר, הוא רק הביט בי בעיניו איך אני יוצאת עם ראש מושפל. בדרך כלל, כשאמא הייתה מוציאה אותי מהבית לשעה כי הייתי בלתי נסבלת והצקתי למילי בלי סוף, אבא היה מתחנן שתכניס אותי בחזרה. הוא תמיד ריחם עליי והגן עליי לא משנה מה.

הפעם הוא לא אמר דבר. נתן לי לצאת ולא לחזור, הוא הסכים עם דבריי אמי מה שהרתיח אותי כל כך...

נזכרתי איך פעם אחת קרעתי למילי את הציור כשהייתה בת שש ואמא כל כך כעסה עליי, שהיא נתנה לי מכה על הכתף והוציאה אותי החוצה בחוזקה.

ואבא, שעמד כמו תמיד עם הראש בתוך המקרר, יצא במהירות וצעק על אמא כמו שלא צעק עלייה מעולם. ככה לפחות חשבתי. הוא הטיח בה דברים שאני חושבת שלא היה מעיז להגיד. הבטתי מבעד לחלון וראיתי איך אמא מתחילה לאבד לאט לאט את הסומק מלחייה שהאדימו כל כך בגלל הכעס. כשהיא פתחה לי את הדלת ברעד, היא הייתה כל כך חיוורת. אפה היה אדום כאילו בכתה במשך שעות, ואבא היה ניסער כולו וגם כשביקשתי תודה הוא לא הקשיב, ובתור ילדה קטנה לא הבנתי למה הוא צעק עלייה ככה. עכשיו אני יודעת שתמיד אהב אותי כמו הנסיכה הקטנה שלו, הוא החשיב אותי לילדה הקטנה והמתוקה שלו. גם כשאני כבר בת שש-עשרה וגם כשאהיה בת ארבעים, תמיד אהיה התינוקת שלו. וכששמע שהתינוקת הקטנה שלו בהריון, לא היה לו מה לומר. 

"שירה את שומעת?" מיה העירה אותי ממחשבותיי. התנערתי קלות ונזכרתי בשאלתה.

"כן, אני חושבת שאעשתה את ההפלה.." אמרתי מהססת בדבריי.

מיה הביעה צער וחיבקה אותי כל כך חזק, שהתחלתי להרגיש טוב למרות כל מה שעברתי.

"אני לא יודעת איך לומר את זה למור.." אני מתנתקת מהחיבוק שלה ומנענעת את ראשי בכאב. הראש כאב לי כל כך, נשרף מבפנים. הרגשתי איך כל תא במוח שלי מתחמם לאט לאט וכשמגיע לנקודת הרתיחה- הוא מתחיל להינמס ולשרוף תאים אחרים..
"את תאמרי לו ותראי שלא תהיה שום בעיה. מור יבין אותך, אני בטוחה שירגיש הקלה כשיתברר לו שאת מוותרת.." היא אומרת, ואני יודעת שזה נכון. למור יוקל כשידע שאני הולכת לעשות הפלה, שהוא לא הולך להיות אבא מה שלא דמיין גם בסיוטים הכי רעים שלו שיקרה. זהו, הסיוטים שבטח תוקפים אותו כל לילה- שהוא מחתל תינוק במקום ללכת לצבא ייעלמו כלא היו.

"אני משערת שאת צודקת.." אני מושכת בכתפיי. אין לי מה לומר.

"איך תחזרי?"

"אחזור לאן?" אני שואלת.

"תחזרי הביתה," היא מסבירה לי. לוקח לי זמן עד שאני עונה, למרות שהתשובה כל כך ברורה..

"אני אביא את התפסים.."
"אל תדאגי שירה, בגיל עשרים ושש שתינו נלך עם עגלות ברחובות- את עם תכלת ואני עם ורוד, ואופק ומור ירוצו אחרינו עם חיתולים ומוצצים!" היא צוחקת, אני מצטרפת אלייה לצחוק ארוך ומשחרר ואז אני מוסיפה, "למה את דווקא עם הורוד?" אבל היא לא עונה, רק ממשיכה לצחוק.

"אני לא רוצה לוותר עליו.." אני ממלמלת ומלטפת את ביטני. זמן רב שלא עשיתי זאת.

"את חייבת שירה.." היא אומרת, "אני מצטערת..." היא מביעה תחושת עצב. הפנים שלה מתעקמות בכאב ואני רק מושכת בכתפיי.

"את לא מבינה איזו תחושה זה להרוג ילד במכוון.."

"שירה! זה עוד לא ילד! מה שיש לך ברחם זה לא תינוק, זה תא קטן מופרה! תכנסי לפרופורציות!" היא אומרת, או יותר נכון מטיפה לי מוסר. שנאתי שהיא עשתה את זה.

"זה יגדל להיות תינוק.." אני ממלמלת, "לפחות היה אמור.."

אני לא מצליחה לחשוב איך אהרוג את התינוק הזה, איך אקח את הגלולה ואחכה שהאובר ייפול, ימות, ייעלם.. ומי יודע מאיפה ואיך הוא יצא. אני אהרוג את הילד שאמור היה להיות לי, אני אהרוג מישהו שיש לו זכות לחיות כמו כל אחד אחר. אני אגזול לו את החיים. ולמה? למה?!

היא מחבקת אותי חזק חזק, מנשקת אותי על הלחי ולוחשת, "הכל יהיה בסדר. אני מבטיחה לך."

הדמעות חוזרות לרדת לי בשטף. המחסום שחסם אותם עד עכשיו קרס לאחר כמה דקות ונתן לדמעות לחסות את כל כולי.

אני כל כך מעריכה את מיה, איך כל פעם כשאני רבה עם ההורים, עם מור או סתם לא במצב-רוח, היא מעודדת אותי תמיד ונותנת לי את ההרגשה שתמיד יש מי שאוהב אותי וישמח אותי לא משנה מה. היא אומרת לי את האמת גם אם היא קשה מנשוא ותמיד מוצאת את הפיתרון הנכון ביותר לכל בעיה, שלבד לא הייתי מצליחה להגיע אליו בחיים. ואני מקווה שהיא יודעת שלא משנה מה גם אני פה בשבילה.

צלצול טורדני מעיר אותי במהירות. תמיד מיה בוחרת את השירים הכי צורמים ונוראיים בתור שעון מעורר.

"דווקא את השיר הזה?!" אני זועקת, כשאני רואה אותה מצד העין קמה לאט לאט, מתמתחת ומפהקת פיהוק גדול וארוך.

"נו, רק ככה אפשר להתעורר!" היא קמה בזריזות מהמיטה ומכבה את השעון כשאני מתאמצת לקום מהמזרון הדק שישנתי עליו בלילה.

"היום אני מבטיחה שנקנה לך מזרון נוח יותר.." היא מתנצלת, ואני מגחכת.

אני מביטה במראה שתלויה על הארון הורוד של מיה, הבטן השטוחה שלי הפכה להיות לגבעה קטנה. מעניין אם בבית הספר ישימו לב לזה.

אנחנו פושטות את הפיג'מה ומיה נותנת לי בגדים לבית הספר. אנחנו מתארגנות בזריזות.

בבית הספר אני מרגישה איך כל הילדים פושטים אותי במבטם. יכול להיות שהם יודעים? יכול להיות שמישהו גילה להם?

"למה הם מסתכלים עליי ככה?" אני שואלת בעודינו מתהלכות במסדרון לקראת הקפיטריה.

מיה מגחכת ועונה, "תסתכלי איך את לבושה.."אני מסתכלת על עצמי. היא צודקת, מעולם לא לבשתי ורוד, סגול וכל הגוונים האלו שמיה תמיד נהגה ללבוש. אני מגחכת בבושה, ומיישרת את חולצתי כשאנחנו מתיישבות על יד השולחן בקפיטריה.

אני רואה איך ילדים ממשיכים להסתכל עליי בלי סוף, ומרגישה אי נוחות מסויימת. אולי זה לא כמו שמיה חושבת? אולי הם באמת יודעים? מי יכול היה לספר? לא יכול להיות שמור היה מספר. אולי אופק?

צמצתי את עיניי וניסיתי להיעלם מעל פני השטח, ללא הצלחה כמובן. לפעמים הייתי מצטערת שאין לי כוחות על-טבעיים...

"טוב מה? אני לא פלקט!" צעקתי לכיוון שתי בנות שהביטו בי. לא יכולתי לסבול את המבטים שכולם נעצו בי, זה גרם לי להרגיש במרכז העיניים.
אם פעם רציתי להיות אחת כזאת, עכשיו הבנתי מה זה כולל. לא תודה.

שתי הבנות סובבו את ראשם בחדות בחזרה, כשהצלחתי לשמוע אותן לוחשות "טוב זה ההורמונים..."

הורמונים?? מה?! איך הן יודעות? השתגעתי ממחשבות, הראש שלי התפוצץ, הרגשתי איך הכל מתערבב לי. הרגשתי איך אני לאט לאט מסתחררת כשהשאלות היחידות שמעסיקות אותי הן איך הן יודעות? מי סיפר להן? כולם יודעים? בגלל זה כולם מביטים בי כמו חייזר? מה קורה פה?!

הרגשתי שהכל עולה לי.. הכל..

"שירה לאן זה?" מיה שואלת אותי כשאני קמה בחדות מהכיסא ורצה לכיוון השירותים. אני נכנסת בזריזות לאחד חדרי השירותים ומקיאה בלי סוף. אני שומעת את צעדייה המהירים של מיה. היא פותחת את הדלת ומחזיקה את ראשי כשהוא מקופף לכיוון האסלה. אני מתחילה לבכות בעודי ממשיכה להקיא ולהקיא. מיה מלטפת את ראשי, וכשאני מרימה את גופי היא מחזיקה בידי ולוקחת אותי לכיוון הכיור. אני שוטפת את פניי, את ידיי ומיה מחבקת אותי חזק, נותנת לי להרטיב את חולצתה.

"הם כולם יודעים.." אני ממשיכה לבכות, והיא מלטפת את ראשי בחמלה ודאגה.

"אני יודעת.. אני יודעת.." היא אומרת בצער. אני מרימה את ראשי ומביטה עלייה במבט המום, מנסה לעכל את מה שאמרה.

"את ידעת את זה ולא אמרת לי?! סתם אמרת לי שזה בגלל הבגדים?! מיה למה עשית את זה?" אני שואלת בכעס והיא רק משפילה את ראשה.

"חשבתי שאם לא תדעי לא.. תהיי כמו שאת עכשיו." היא מסבירה בעצב, "אני לא רוצה שתרגישי כל כך רע.."

"רגע, את יודעת מי סיפר את זה לכולם?" אני שואלת, רוצה לדעת עוד פרטים. אני בטוחה שהיא יודעת משהו שאני לא.

"לא," היא ממהרת להשיב, "אני רק יודעת שמישהו סיפר." וואלה, אני חושבת. איך לא חשבתי על זה. "כשהתקלחת אז שרון התקשרה אליי, היא שאלה אם זה נכון. אם את בהריון."

"ואת אישרת לה? את ענית לה שכן?" אני שואלת, עומדת להתפוצץ מזעם.

"לא. רק שאלתי אותה מי אמר לה, וכשהיא לא הסכימה להגיד ניתקתי." היא אומרת בתמימות, לא מבינה מה היא עשתה.

"מיה! את כל כך מטומטמת! מה את חושבת ששרון לא הסיקה מזה שזה נכון?? היית צריכה לשקר.." אני צועקת ומחזיקה את ראשי בחזקה. 

"אני מצטערת שירה, אני לא התכוונתי!" היא מתנצלת, אני רואה איך הלחץ משתלט עלייה. היא באמת מצטערת.

אני נושכת את שפתיי בכאב. לא יכולתי לשאת את הידיעה שכולם יודעים בבית הספר שאני בהריון. זה לא יכול לקרות...

אני יודעת שאמא בטח כבר חזרה הביתה מהעבודה ואבא כרגיל בתוך המקרר. חשבתי להתקשר אליו ולהתייעץ איתו לגביי הכל. עם אמא לא אצליח להחליף מילה, היא כל כך כועסת עליי..

אבא נתן לי ללכת! אני מזכירה לעצמי שוב ושוב. הוא לא התנגד, לא אמר מילה. הוא לא היה עושה דבר כזה בחיים. מה קורה איתו?

אני נוגעת בכתפה של מיה באהבה ויוצאת מהשירותים לכיוון המדשאה הגדולה שפרוסה בבית הספר. אני מחייגת את המספר של אבא במהירות ומחכה שיענה. הלחץ גובר עליי, אני מרגישה רע כל כך, רק מחכה לשמוע שהכל בסדר.

"הלו?" הוא עונה, וקולי שעד עכשיו היה חזק ויציב, נשבר למליון חתיכות קטנות, שגם הן נשברות לחתיכות קטנות עוד יותר.

"אבא.." אני רועדת. אני שומעת שקולו נחנק, והוא נושם בכבידות. "אבא אני כל כך מצטערת.." אני בוכה לתוך הנייד ומתייפחת בשקט.

"שירה, אני לא יודע מה להגיד לך." הוא אומר בקול חסר רגש. בוודאי עומד קפוא אי שם בתוך הבית.

"איך נתת לי ללכת? איך יכולת לעשות לי את זה?" אני שואלת בשקט, נותנת לדמעות לזרום. עוד לא נתתי לקולי להתפרץ. שמרתי על איפוק מסויים.

"איך יכולת לעשות את זה? להיכנס להריון? מה, את רצינית?" הוא אומר. משתררת שתיקה. גם אני לא יודעת איך נתתי לעצמי את הסיכוי להיכנס להריון. מעולם לא חשבתי שבגיל כזה אלך עם בטן גדולה כשהיא נושאת במלוא הכובד את התינוק שיהיה למור ולי. לא חשבתי שאגורש מהבית. בכללי, באותו הלילה לא חשבתי. לא חשבתי אפילו לקנות אמצעי מניעה, הרי מתישהו זה היה קורה. הייתי חייבת להצטייד בכמה..

"אני לא יודעת." אני אומרת חרישית.

"ברור.." הוא נאנח. שנינו שותקים דקות ארוכות בלי לומר מילה, אבל יודעים מה חושב הצד השני. לאחר כמה דקות, השיחה מתנתקת. וככה גם הקשר שלי עם אבא.

- - - - - - - - - - - - -

זהו, מקווה שאהבתם!

פחות אהבתי את הפרק, הוא פחות זרם לפי דעתי...

אשמח להערות, הצעות, הארות ומחמאות!

אוהבת ♥

זאת חברה של שיר, שיר עוד לא מצליחה להיכנס ואני אשתדל להעביר לה כל תגובה, ואני אעלה במקומה מה שתגיד.

אני כל כך מצטערת על ההזנחה! אני לא מצליחה לפתוח תגובות, לא להעלות פרק.. כלום!
אני מקווה שלא איבדתי את הקוראים שלי.. זה כל כך מצברח אותי כל הקטע הזה, כי באמת הכל חסר לי.
אתם חסרים לי ממש, וככה גם הסיפור וישראבלוג בכללי. אני מתפללת שישראבלוג יעבוד לי בקרוב, או שלפחות אהיה במקום שהוא עובד. (אם אתם שואלים, אז כרגע ישראבלוג עובד לי חלקית, ככה שאני יכולה רק לערוך כאן, ולא במסך עריכה.) ואני גם לא יכולה לענות על תגובות, ובכלל לראות אותן.
אני כל כך מקווה שאתם סולחים לי... :(
אוהבת את כולכם!! ♥
(אגב, לפני יותר משבוע הייתה לי יום הולדת, רציתי לחגוג אותה בהעלאת פרק.. אבל.. טוב.. אתם יודעים, אני לא ממש יכולה.)