המחברת הווירטואלית שלי

אמי אמרה לי אמש, שיכול להיות שהיום ירד שלג. צפוייה סערה והלימודים עלולים להתבטל.

שמחתי מאוד אמש, כאשר אימי הפיקה בי תקווה ליום חופש בבית. אני אוהב שלג, ותמיד אהבתי.

כל כך לבן וטהור הוא השלג. הכי אני אוהב לצאת החוצה לפני כל הילדים, כאשר השלג עוד בתולי ונקי. כל כך תמים, וחדש הוא נראה, לפני שנוצרות בו עקבות נעליים.

זכרונות הילדיות שלי רובם קשורים בשלג. בהשתובבות עם ילדי השכונה, בניית אנשי שלג ומבצרים למלחמות כדורים קפואים...

איך אני זוכר שאימי תמיד אמרה לי שאיני מתלבש מספיק חם ואני הייתי מתווכח ויוצא ללא צעיף. אחר כך הייתי נישאר כמה ימים בבית, חולה.

היא תמיד צודקת, אמא שלי- אפילו עכשיו כשאינני כה קטן. 

אני שוכב במיטה, תחת השמיכה העבה. כל כך חם ונעים במיטה.. הייתי רוצה לבלות כאן עוד איזו שעה טובה.

אני מקווה שאימי כתמיד, צדקה- ושלא אצטרך לקום לבית הספר ולצאת מהשמיכה. אני מתרומם לישיבה וזוחל במיטה עד לקצה השני.

מרים אני ראש ומציץ מבעד לחלון.

כמה ערמות לבנות- חומות עוד ישנן בחוץ, אך השלג כבר נמס.

אני חייב לקום. 

אני מודע לעובדה שכבר מלא זמן לא פירסמתי כלום, וזה משום שהתכוננתי לתחרות הסיפור הקצר של הארץ, ולא רציתי לפרסם סיפורים מחשש שאחר כך ארצה לשלוח אותם לתחרות ולא אוכל כי אסור שהסיפור יתפרסם לפני התחרות.

בסופו של דבר החלטתי לוותר השנה על התחרות אך אולי אשתתף בה שנה הבאה.

כך שיש לי הרבה סיפורים וקטעים לפרסם כאן,

תהנו :)