המחברת הווירטואלית שלי

לא יצא לי כמו שרציתי שזה יצא, שני הקטעים לא יצאו מספיק קשורים.

אני עוד יעבוד על זה קצת, כניראה. ביקורת, כתמיד, תתקבל בברכה. 

פעם בחיים

"ברוך הבא" אומר הרופא. "ברוך הבא לחיים החדשים שלך." אני ממצמצת ללא הרף. הכל כל כך מדהים. אני מסתובבת, אני רואה הכל. ובפעם הראשונה בחיים שלי, אני מבינה מה זה צבע. אני מבינה מה זה לראות דברים. אני מסתכלת במראה. עכשיו אני לא מבינה. "מה זה?" אני שואלת את האחות. "זאת את." היא אומרת. אני מרימה יד ונוגעת בפני. גם הדמות במראה עושה ככה. אני מסתכלת על הידיים שלי. אני אפילו יודעת לזהות חלק מהצבעים בשמם, בגלל שיש דברים שהתרגלתי אליהם. כמו ששמיים הם בצבע כחול, ועלה הוא ירוק.  אני נוגעת בהכל. כדי להתאים את התחושה בידיים למראה שאני רואה. אני מזהה את השמש, לפי החום שהיא עושה, החום שכל כך אהבתי להרגיש. עכשיו גם לחום הזה, לתחושה הנעימה- יש מראה. והוא כואב בעיניים. אני מתרגשת, ומתחילה לבכות.

בנאדם קופץ מצוק. החליט שהוא רוצה "לפרוש מוקדם מהמשחק". הוא מתכונן לקפיצה. ובלי לחשוב הרבה על המכה שיש בסוף הנפילה, הוא מזנק גבוה באוויר. גבוהה וקדימה. הוא מתקדם למעלה, מרגיש כל כך חופשי. זהו שיא חייו, הוא בעננים! הוא בשמיים! הכל כחול מסביבו, לא רואה דבר, הרוח שורקת לו באוזניים והראש ריק לגמרי. אבל לבסוף, הוא מתחיל ליפול למטה.

אחרי לילה של השגחה בבית החולים, כי הניתוח לייזר הזה, הוא לא עיניין פשוט, אני משתחררת סוף סוף הבייתה. אני צריכה להגיע לביקורת פעם בשבוע בחודש הקרוב, ואם לא יהיו בעיות, הכל יהפוך לפשוט כל כך. כבר עשיתי את הדרך הזאת הרבה פעמים, מבית החולים לבית שלי. אבל עכשיו.. עכשיו הכל שונה. אני ניתקעת פיתאום באנשים, כי אני לא שמה לב לסביבה. כי למה לי? עכשיו אני רואה. אני ניכנסת לבית קפה. אותו בית קפה שניכנסתי אליו בכל שבת בבוקר, לפגישה עם אמא שלי. היא מחכה לי שם, קורנת. היא רצה אלי ומחבקת אותי. אני נוגעת בה, ומרגישה אותה כמו תמיד. רק שעכשיו אני גם יודעת איך זה ניראה, אמא שלי. היא בוכה, ומתרגשת נורא. אנחנו מתיישבות ומחכות למלצר שיגיע.

הנפילה לא כל כך נוראה, חושב האיש האובדני. למעט האמת, זה די כיף. ההר חולף לו מול הפנים, אבל הוא לא רואה אותו. הוא רואה אנשים. אנשים שהוא אוהב. הם יתגעגעו אליו, רוב הסיכויים. אבל הם אף פעם לא יבינו. הם לא היו במצב שלו, לעולם. הוא עוצם עיניים. והוא שומע את הקולות שלהם. הקולות של הוריו. של חבריו. הוא גם שומע את הרגעים הפחות נעימים בחיים שלו. הוא חושב על ההחלטה שלו, מרגיש אופטימי. הוא לא יסבול למשך זמן רב.  

אני נעמדת ברחוב, ועוצמת עיניים. אני שומעת נביחת כלב. כלב! אני חושבת. אני פותחת עיניים ומסתכלת לכיוון הקול. כלב. אני מתכופפת לעברו. מרגישה את פרוותו הרכה. גם המראה שלו כל כך רך.. אני יכולה ממש להרגיש דרך העיניים שלי! אני רואה מכוניות. המראה שלהן מסחרר. הן נוסעות כל כך מהר. כשאני נוסעת במכונית, ההרגשה כל כך שונה. אני מסתכלת על האנשים, אני מדימיינת איך התחושה של הדברים, ואני ממש יכולה להרגיש אותם, רק מלהסתכל עליהם. נורא קשה להיות מודעת לסביבה כמו קודם. להקשיב לכל הקולות ולקלוט את כל המראות באותו הזמן. ולחבר את הקול לתמונה.. זה כל כך מסובך! אני נופלת, כי הרגליים שלי מסתבכות. הליכה ברחוב.. זה כבר לא אותו דבר. אני חוצה את הכביש. השמיים כל כך כחולים.... "היי לאן את הולכת?" אני שומעת צעקות מהמדרכה. אני מסתובבת, ומבינה מאוחר מידי, ששחכתי לחכות שיהיה אור ירוק.     

הוא מעז ומסתכל למטה. הסוף מתקרב אליו במהירות. ביי, ביי עולם. אחרי הכל, קפיצה מצוק זה עיניין של פעם בחיים.