המחברת הווירטואלית שלי

הקטע הבא כתוב בלשון נקבה, משום שיש סיפורים שמתחברים לי בראש יותר לבנות.

אמא בטלפון, אחיי בוכים. אני כבר מעבר לבכי.

זהו, הכל ניגמר. אבא מת, הוא הלך מכאן. הוא אף פעם לא יחזור. עכשיו תורי.

עכשיו כבר אין לי סיבה להישאר. אני מתקשרת לחברתי הטובה ביותר. ממנה אני חייבת להיפרד, היא היחידה שתבין אותי.

אני קובעת איתה, ויוצאת מהבית. אף אחד לא שם לב שהלכתי. כואב להם, אני לא מאשימה אותם.

כשאני רואה את חברתי, היא רצה עם דמעות לחבק אותי.

היא לא יודעת למה ביקשתי שתבוא, היר רק יודעת שהייתמתי מאב.

כשאנחנו מתנתקות מהחיבוק הארוך, היא מסתכלת לי בעיניים. "את רוצה לדבר על זה?" היא שואלת עם קול רועד.

"נועה..." התחלתי להגיד. "את יודעת מה יקרה עכשיו" כשאבי חלה, אמרתי לה שכשהוא מת אני מתחפפת.

אבל זה היה ליפני שנה, שנה של המתנה.

היא התחילה למרר בבכי. הייתה לי הרגשה שככה היא תגיב.

אני החברה הכי טובה שלה, והיא החברה הכי טובה שלי. אם יש משהו שהחזיק אותי כאן בשנתיים האחרונות, זאת רק היא.

ישבנו מחובקות ובוכות כחצי שעה, דוממות.

לבסוף היא דיברה.

"מה אני יעשה בילעדייך?" היא שאלה כמו ילדה קטנה שרק עכשיו הבינה שגם אמא שלה תמות מתי שהוא.

"את תיזכרי אותי" עניתי לה בפשטות. אחרי כמה דקות, שכל אחת שקועה במחשבות שלה,

היא הבטיחה לי "בחיים לא יהיה לך תחליף בישבילי. את תמיד תישארי החברה הכי טובה שלי" נאנחתי ועניתי לה, 

"אל תבטיחי שום דבר, הרי בקרוב מאוד ההבטחה שלך לא תהיה שווה שום דבר". דברי העציבו אותה אף יותר. 

"את יודעת שאת כל עולמי. ואת תהיי כזאת עד לנישמתי האחרונה" היא חייכה בעצב וחיבקה אותי.

כי חיבוק שווה מיליון מילים.

את השעתיים הבאות העברנו בציור ושירה. בישביל הזיכרונות, ובישביל לשכוח מהכל.

יצאתי מהבית שלה בשבע בערב, והלכתי לארוחת ערב עם מישפחתי הבוכייה.

הכיסא הריק של אבי צועק אלי.

כתבתי מכתב קצר לאימי החורגת, קצת הסברים על הטיפול בחצאי אחים שלי.

אף פעם לא הייתי קרובה אליהם. הם היו המישפחה של אבא שלי. לא שלי.

לקחתי איתי את מחברת השירים שלי ומצית.

הלכתי לקצה השני של העיר, הליכה איטית ונעימה.

ניכנסתי לגן שעשועים מגעיל במיוחד,

עם מלא סיגריות מעוכות ושיברי זכוכיות.

נישכבתי על ספסל ונירדמתי. בחצות הגיע שוטר שהעיר אותי עם הפנס שלו.

"את לא יכולה לישון כאן. זה מקום ציבורי"

קיללתי את אמא שלו בליבי, ועניתי לו "אני לא חלק מהציבור?"

הוא הרים גבה, כאומר 'זה ממש לא הצחיק אותי, ואני כל כך הולך להעיף אותך בכל מיקרה"

"אל תדאג אדוני השוטר. עוד ליפני שהשמש תעלה אני יתחפף מכאן" הוא הסתכל עלי כ10 שניות ולבסוף הלך בלי להגיד דבר.

לקחתי את המחברת שירים, ושרפתי אותה עד שכולה הייתה עפר.

כימעט כל השירים שם עסקו באימי הביולוגית שמתה כשהייתי בת חמש. 

עכשיו, כעבור 11 וחצי שנים, אני ניפרדת ממנה באמת.

הרמתי את הזכוכית הכי חדה שראיתי,

ונעלמתי.