אתם תשבו ואני אספר.

שלום :) 

בדיוק חזרתי מהמרפסת. ישבתי עם קערת פופקורן (שמנה שכמותי ><* ) והספר "האסופית" בגרסה המחודשת וקראתי. 

אני אוהבת לקרוא בלילה. אני מדמיינת את כל החברים שלי יושנים (למרות שזה בהחלט ייתכן שאולי הם ערים וחושבים שאני יושנת...), חולמים.

קראתי כמה עמודים, אבל בסוף הנחתי את הספר בצד, תחבתי את האוזניות אל אוזניי וחשבתי לצלילי מנגינותיו של יוהאן שטראוס. אני אוהבת את הנגינה שלו, במיוחד את הדנובה הכחולה (שבטח כולכם מכירים אבל פשוט לא מכירים את השם,). בכל מקרה, חשבתי קצת על החיים. 

חשבתי על עצמי, בעיקר. על העתיד. על איך שרכבת החיים דוהרת קדימה כל כך מהר, שהדקות נוזלות בין ידיך ממש כמו חול, ושלא משנה כמה תנסה להאריך את החיים שלנו בעזרת ספורט והרגלי אכילה נכונים, לא תוכל למנוע את הבלתי נמנע. 

חשבתי על הספר שקראתי, ההצהרה של ג'מה מלי. הספר סיפר על התרופה לחיי נצח שנמכרה בבית המרקחת, והתמורה שהאנשים נתנו הייתה לא להביא ילדים לעולם. תהיתי אם דבר כזה באמת יכול להתרחש. אנשים שקמים בכל בוקר, מצחצחים שינים ומתלבשים. הם חושבים לעצמם, אולי אני אלך לבקר את אחותי, או אולי אני אסע להיפגש עם חבר? אבל הם יכולים לוותר על זה, אם הם רוצים. הרי הם יכולים לבקר אותם מחר, בדיוק כמו שהם יכולים היום. הרי האנשים האלה לא הולכים לשום מקום, הם נשארים. לנצח. זה לא משעמם אותם? שאלתי את עצמי, הרי החיים שלי נראים לי כל כך ארוכים, אז איך הם יכולים לחיות אותם לנצח? 

דמיינתי את עצמי כדמות בספר. שאלתי את עצמי אם אולי אלוהים באמת קיים, למרות שאני מאמינה שלא (אתטאסטית... ) אולי הוא יושב איפושהו, משתמש במחשב שהמציא יציר כפו (נו, אנשים. זה אלוהים! אני בטוחה שהוא יכול להרשות לעצמו מינימום אייפד ארבע) וכותב. כותב את היום שעתיד להיות מחר לאיש X, סוגר את הקובץ ואז יוצא מהתיקייה שנושאת את השם -שם של עיר-, ואז נכנס לתיקייה אחרת, בעלת שם של עיר אחרת או אפילו ארץ אחר ומאתר את שמו של Y, ופשוט כותב. כותב על היום שהאיש הזה יחייה מחר. 

אני חושבת לעצמי, איך אנשים יכולים כל כך להאמין בדבר כל כך לא אמין כמו אלים? 

עליתם פעם על מטוס? אני בטוחה שרובכם יאמרו כן, ואולי אפילו ייזכרו בכמה דברים נחמדים שקרו לכם. האם הסתכלתם מהחלון? אני מתערבת שבקושי ראיתם את האנשים שם, למטה. כל אחד נראה כמו נמלה, נראה כאילו אפשר פשוט למעוך אותו עם קיסם. אתם באמת חושבים שהאל היקר שלכם יתרכז דווקא בכם? שייתסכל דווקא על איש Z, וירשום לעצמו על פתקית "לתגמל את איש Z כשהוא יגיע למשפט בשמיים.", ואז ינעץ אותו על לוח שעם ענק (או אולי יקליד אותו לטאבלט שלו - לכו תדעו!). הרי, המדע הוא כל כך מדיוק. מלא בתבניות, בדברים מוכחים. 

אם אדם היה ניגש אליכם ברחוב, ופתאום אומר "דיברתי בחלום עם אלוהים!" אני כמעט בטוחה שרובכם הייתם מסתכלים עליו בלעג ומנפנפים אותו בזלזול. אני כמעט בטוחה שהמשיח - אם הוא קיים - יזכה לאותו יחס. למה? כי אנשים כבר רגילים אל המדע, אל הדברים המוכחים! 

קראתי גם את הפוסט של אליס, זו שמאמינה בפיות. אני חושבת שהיא נערה אמיצה. שהיא הולכת עם האמונה שלה, ולא צריכה להיות "אתאיסטית בארון" כמוני. אני מפחדת מהדברים שאחרים יכולים לומר עליי. 

אני רוצה לצעוק עליהם לפעמים, להחדיר בהם קצת היגיון. לכו תדעו, אותי איזה סופר נחמד כתב את התנ"ך לפני המון שנים בשביל הילדים שלו? אולי בעוד המון שנים, כשכולנו נשכח, הארי פוטר יהפוך להיות פתאום התנ"ך! למה? כי הוא הגיוני, באיזשהו אופן. הסופרת הצליחה ליצור את עולם הקוסמים הנחבא מעיני מוגלגים בצורה מאוד משכנעת. לא פעם ראיתי אדם שהולך ברחוב אם תלבושת שאפילו חסרת חוש אופנה כמוני יכולה לתייג כמזעזעת. אולי אתם חולפים ברחוב ליד קוסם, ופשוט לא יודעים? 

מצטערת על הפוסט עמוס הנושאים הלא קשורים אחד לשני. סתם חשבתי ורציתי לכתוב את זה, לפני שאני אשכח מה שכתבתי. הלכתי לקחת עוגיות. ביי!