אני מתבוננת בתלמידים שברגע שנשמע הצלצול האחרון לאותה שנה, ממהרים לרוץ (ולבעוט בכיסאות תוך כדיי!) החוצה ולעלות על ההסעה. ואני נשארת אחרונה בכיתה. המורה שואלת, "קים, את לא יוצאת?" ואני עונה שאני אחכה כאן לכמה רגעים. היא מהנהנת בהבנה ויוצאת החוצה. אני מתיישבת ומתבוננת בכיסאות הזרוקים, בדפים הקרועים שעל הרצפה, בשעון הקיר שהתקתוקים שלו תמיד הרגיזו אותי ובלוח המחוק ברישול, שסימני הטוש משיעור המתמטיקה של אתמול עדין נראים עליו. אני קמה ממקומי ומוחקת את הלוח, אוספת את הדפים ומסדרת את השולחנות (ומשתדלת להתגבר על הפיתוי שלי לזרוק את השעון הזה לפח). רק להרים את זה, ולהחזיר את זה למקום, רק בשביל להישאר עוד דקה בכיתה. אני מחייכת בעצב ויוצאת מהכיתה.
אני אוהבת את בית הספר.
בית הספר זה מקום שבו אני יכולה לבטא את עצמי, להראות שאני כן חכמה, שאני כן מוצלחת, שיש אנשים שמעריכים אותי. בבית הספר אני מצליחה למצוא את האני האמיתי שלי מול המורים והחברות, שמעריכים אותי ואת החוכמה שלי. אז נכון, אולי תלבושת האחידה קצת מעצבנת ושיעורי בית הם לא הדבר הכי כיפי בעולם והשירותים מטונפים ןהברזייה מלוכלכת. ואולי לפעמים מקבלים את התחושה שהמורה שונאת אותך, כי היא מעירה לך קצת יותר מדיי.
אבל אני אוהבת להצביע ולענות. אני אוהבת לחלוק את מה שאני יודעת עם קומץ הילדים שמקשיבים. אני אוהבת לראות את החיוך שנפרש על פני המורה כשהיא רואה את המחברת שלי. אני אוהבת את ההרגשה שמגיעה אחריי שהמורה מחלקת את המבחנים בחזרה (במיוחד את אלו בהיסטוריה כי המורה תמיד מוסיפה להם סמיילי). אני אוהבת להסתכל על הציונים שלי ולדעת שאת הציונים האלה לא קיבלתי אלה הרווחתי. אני אוהבת לדמיין את עצמי גומרת את התיכון. אני אוהבת להקריא בקול רם בכיתה. אני אוהבת את בית הספר.
ולכל התלמידים הבהמות שיש בעיה עם זה?
אתם יכולים לקפוץ לי.
השנה צוות המורים שלי מתחלף כמעט לגמריי. תהיה לנו מחנכת חדשה, ומורים חדשים לאנגלית, מתמטיקה, ערבית, מחשבים וספורט. אני מקווה להשתפר השנה. השנה אני מתכוונת לשאוף למאיות ולהקדיש (כמעט) את כל כולי ללימודים. אני מקווה שאני אצליח "ללמוד" את המורים האלה. אני לא רוצה להרגיז אותם. הממ. כיתה ח' מעולם לא נראתה קרובה יותר.
תאחלו לי בהצלחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
