אתם תשבו ואני אספר.

היום לפני עשר שנים התרחש המקרה שגרם לארה"ב כולה להרים מבטה אל ניו יורק, שנפלה קורבן אל מעשה טרור מזוויע. שגרם לבני משפחה היסטריים להתקשר ללא הרף אל יקיריהם, לקוות שהם בסדר. שגרם לאנשים לצרוח באימה בעוד שני המגדלים הגבוהים, התאומים, קורסים. בעוד בניין הפנטגון עולה באש.

היום לפני עשר שנים מתו 2,977. זה מספר גדול כל כך, ממש בלתי נתפס. כל כך הרבה אנשים שמתו בגלל כמה פסיכים. 

היום, אני מנגבת את דמעותיי ומשתדלת להביט היישר קדימה, אל העתיד. להתקדם. לתפוס את כל החראות שבגללם אנחנו צריכים לסבול כל כך. 

סבא. 

רציתי לומר - אם אתה שומע - שאולי לא הכרתי אותך וכנראה שאני גם לא אכיר, אבל אני מבטיחה להיות חזקה. אני מבטיחה תמיד לזכור את המשפט שהיית אומר כשהיית מנסה לעודד את אמא כשהיא נזכרה בסבתא. 

"אל תתקעי בעבר. אני בטוח שסבתא לא הייתה רוצה שבמקום לחיות את החיים שלך את תשבי כמו פסל ותבכי. אני בטוח שהיא תהיה שמחה יותר אם תחייכי קצת." 

ולמרות שזה קלישאתי להחריד, לא נשכח ולא נסלח. 

יהי זכרם ברוך.