אתם תשבו ואני אספר.

אני לא אוהב להיות מי שאני. 

תמיד אני צריך להיות הילד הזה, שלא טוב בכלום, שמעצבן את ההורים, שגרוע בלימודים, שמתנהג כמו מופרע. מי בכלל אמר שאני מופרע? אולי אני פשוט לא יודע איך להתנהג? אף פעם לא חשבתם פשוט ללמד אותי מה לעשות ומתי? 

אבל אף אחד לא באמת חושב על זה. הם כולם רק מביטים בי בזלזול, בילד המופרע הזה שמתנהג כמו ברברי. 

אני תמיד מרגיש מיותר. במיוחד ליד האחיות שלי. 

למשל, אחותי הגדולה. היא, היפה ההיא, עם השיער הארוך והחלק והנעים והפנים החלקות, לא כמו של הילדים האחרים, המחוצ'קנים האלה, והגוף היפה שאני תמיד מעיר לה עליו למרות שהיא רק מתעסקת במשקל שלה כל היום, עיוורת למה שיש לה ולי אולי לעולם לא יהיה. והיא גם חכמה. תמיד היו לה ציונים כל כך טובים והיא אף פעם לא שכחה להכין שיעורי בית או להביא מחברת. ואף פעם לא מתפקששים לה מבחנים. והעבודות שלה תמיד יוצאות כל כך מסודרות, כתובות בכתב קטן ומסודר ולא כמו שלי, גדול ומכוער כזה שמכתים את הדף. 

ואין לי בעיה עם זה. באמת. היא יכולה להיות מה שהיא רוצה. אבל הבעיה היא שאבא ואמא אוהבים אותה יותר.

אני שם לב לזה. אני לא באמת טיפש כמו שהם חושבים. הדרך שבה הם מסתכלים עליה ואז עליי, במין מבט של "הממ, למי אכפת. לילד הזה במילא אין תקווה." 

זה מעליב. 

והיא נוטפת ביטחון עצמי. הוא קורן ממנה כמו הילה שמשפיעה מיידית על כל הנוכחים, שמקשיבים לכל מה שהיא אומרת, צוחקים אם צריך או מסכימים איתה מיד, גם אם היא טועה. והיא מבחינה בזה, כמובן. בכל החנפנים האלה. ואני תמיד שואל את עצמי למה היא מתלוננת בכלל, שעדיף לה לשתוק ולהנות מזה ולא להיות כפוית טובה כזאת. 

וזה משפיע גם עליי, ההילה הזאת. כשאנחנו רבים, למשל. אפילו אם היא התחילה, אפילו אם היא הטועה ואני הצודק היא תמיד מצליחה לסובב את הכל נגדי. היא תמיד מצליחה לטוות בראשה עלילה שלמה שתוציא אותי אשם. היא אפילו מצליחה לספר אותה טוב כל כך שלפעמים אפילו אני מפקפק באמינות של הדברים שלי וכמעט מאמין לה. כמעט. 

היא מתנשאת כל כך. תמיד קוראת לי לא יוצלח כזה, שבמקום לשבת על התחת ולנסות להשתפר אני משחק במחשב או רואה טלווזיה. אין לה זכות לדבר בכלל, כי היא יכולה לקרוא טקסט של עשר עמודים ולהבין הכל בשניה בזמן שאני יכול לנסות לקרוא עמוד אחד ולשכוח הכל. זה הכי גרוע כשהיא מביאה חברות. הן מסתגרות בחדר ומצחקקות, משחקות בפייסבוק שהיא לא מסכימה שאפתח וטוחנות כמו משוגעות. לפעמים אני נכנס לחדר שלה ומנסה להשתלב בשיחה עם הילדים הבוגרים והנערצים האלה. אבל זה לא מצליח לי. בעיקר בגללה. במקום לעזור לי ולנסות לשלב אותי בשיחה היא רק לועגת בי, והם כולם צוחקים עליי בזלזול, ואני, עם דמעות בעיניים, צוחק צחוק חנוק. אבל היא יודעת הכל. לפעמים אני חושב שאפילו את זה היא יכולה לעשות, להיכנס למוח שלי ולנבור שם עד שהיא מוצאת את מה שהיא רוצה. היא רואה שבעצם נפגעתי, ושאני רק מנסה לחפות על המבוכה והכעס שאני מרגיש בתוכי כשהם צוחקים, גורמים לי להרגיש קטן ועירום. היא גם אומרת את זה בקול וזה גורם לי לברוח אל החדר בדמעות. היא אפילו לא באה לבקש סליחה. 

אני שונא אותה. לא. זה לא נכון. אני לא שונא אותה. כי אחות זה אחות ואפילו אם לפעמים היא מעצבנת ומרגיזה ומעליבה היא עדיין אחות ואני אוהב אותה מאוד. ולפעמים כשיש לה זמן וכוח והיא במצב רוח טוב אנחנו עושים דברים ביחד. למרות שכשאני מוציא פאזל או משחק קופסא היא מביטה בי בזעזוע, כאילו אומרת "נראה לך שאני מבזבזת את הזמן שלי על זה?!" אבל כשהיא היוזמת, והיא מחליטה מה לעשות זה כיף. זה תמיד כיף. 

אנחנו מדברים לפעמים בחדר היפה שלה, שתמיד מסודר עם כל דבר במקום, והיא מספרת לי דברים מצחיקים ומעניינים ואני נהנה לספר אותם אחרי זה לחברים שלי ולהשוויץ, ולפעמים היא מראה לי משחקים מגניבים באינטרנט ולפעמים היא מראה לי תמונות מצחיקות. אני אוהב את הרגעים האלה, שכל כך כיף לנו ביחד, כמו אח ואחות. 

ואז הם נמחים כלא היו והיא שוב עוטה על פניה את המסכה המוקפדת והמושלמת כלפי חוץ שלה, המתנשאת, המזלזלת. 

זאת שגורמת לי להרגיש מיותר. 

הבכי שתוקף אותי עכשיו הוא בלתי נשלט. אני מנסה להשתלט עליו אבל לא מצליחה. בכלל לא שמתי לב שבכיתי עד שתחלתי להתייפח בקול כששוב קראתי את הפוסט מהתחלה. הנה, אח קטן. עכשיו יש טביעה קטנה של המחשבות שלך באינטרנט. 

אני יודעת שאני לא בסדר. אני יודעת שאני רעה, שאני מתנשאת, שאני אדם מגעיל. אני שונאת את עצמי רק מהמחשבות האלה. אני יהירה וסנובית, ונוטפת ביטחון עצמי. זה מגיע בעיקר מהמחמאות האלה, שאנשים זורקים לאוויר בתדירות כזאת. הן מנפחות אותי, גורמות לי להתפוצץ מחשיבות עצמית. אולי זה מה שאני צריכה. תקופה ארוכה בלי מחמאות, משהו שיגרום לי להוריד פרופיל. 

אתה לפעמים אח קצת מעצבן, אבל זה בסדר. כל האחים ככה. כי אם כל האחים יהיו מושלמים כל כך הם יהיו ממש משעממים. ולמרות שאולי אף פעם לא יהיה לי אומץ לומר לך את זה בפנים, אתה הכי טוב. אתה חכם, מצחיק וחברותי. כל החברים שלך הם חברים אמיתיים, כאלה שבאמת אתה יכול לספר להם כל דבר שאתה רוצה. לא כמו החברים שלי, הצבועים המגעילים האלה. 

מספיק לחשוב שאתה כזה לא יוצלח. לפעמים אני חושבת שאני באמת יכולה לקרוא את המחשבות שלך. כמו ספר. אתה רק צריך לשבת וללמוד קצת. ובאמת, אין לי בעיה לעזור לך לפעמים כשיש לי זמן פנוי, אתה רק צריך לבוא ולבקש. אתה רק צריך באמת לפנות זמן, לפתוח את הראש קצת ולנסות להקשיב כי אתה יודע בדיוק שאין דבר שאני יותר שונאת מאשר לבזבז את הזמן שלי בלהסביר לילד שלא מקשיב.

אתה יודע שאבא ואמא לא שונאים אותך. אני יודעת את זה, כי בניגוד אלייך אני מדברת איתם. אתה אחד מהאוצרות הקטנים שלהם, אחד מהדברים שהם הכי אוהבים בעולם. אחד שהם לא יחליפו בעד שום הון בעולם. למה? ככה. 

ואני אוהבת אותך. אני באמת, באמת, אוהבת אותך. 

אז כן, אני חושבת שהבלוג יפתח מחדש. הייתה לי תקופה ארוכה שבה לא כתבתי ועכשיו היה לי דחף ממש חזק לכתוב את זה. אני מקווה שבכלל נשארו לי קוראים או משהו, אבל שיהיה. 

לילה טוב אנשים.

לפני יומיים בלכתי ללונה פארק עם כמה חברים. רציתי קצת לצאת, לנקות את הראש, לצחוק קצת. אתם יודעים, לנצל את החיים. היה נחמד. ברב המתקנים התורים היו כיפיים מהמתקנים עצמם, בעיקר כי צחקנו הרבה וחפרנו לכל מיני אנשים שחיכו איתנו בתור. 

היה לי יום נהדר, ואני שמחה שנסעתי לשם באוטובוס ולא וויתרתי רק כי לא מצאתי מישהו שיסיע אותי. 

רבתי עם ההורים שלי, ממש לפני כמה דקות. 

זה היה בזמן שכתבתי את הפוסט. מילאתי אותו בהמון חוויות שלי מהלונה פארק ודברים שהבנתי עליי ועל חברים שלי (שבנתיים נכנסו לטיוטה. לא יודעת אם אני רוצה לפרסם אותם). אמא שלי באה ורצתה שאני אבוא לאכול. את האמת? לא הייתי רעבה. הייתי עייפה. לא עשיתי כלום היום, אבל הייתי עייפה נפשית. רציתי רק לשבת בחושך (המנורה לא עובדת.) ולכתוב, ולכתוב, ולהרגיש איך כל מה שהיה לי על הלב נשטף החוצה. לא שזה עניין אותה, כמובן. כתיבה וקריאה תמיד נראו בעיניה כמו בזבוז זמן וכסף, ושכדאי לי להתרכז בלימודים. לכו תבינו. 

בסוף התפשרתי והתיישבתי ליד השולחן. ישבתי והסתכלתי על הצלחת כמו דג מת. כמו הדג המת שהסתכל עליי מהקערה. 

אז אמא שלי התרגזה עליי וצעקה, ואמרה, "למה את תמיד חייבת להרוס הכל?"

אז פשוט הסתכלתי עליה והלכתי. למרות שאני משתדלת לשמור על חזות יציבה של ילדה חכמה וסרקסטית שלא תיכנע להם בקלות, כשאני לבד, בחושך (שוב - המנורה לא עובדת! אני צריכה לתקן אותה), הדמעות פשוט פורצות החוצה. כמו בלון שמילאו אותו יותר מדיי במים, והוא פשוט מתפוצץ. 

אוף. אוף. אוף. אני כל כך עייפה. מהחיים. למרות שאני אתאיסטית, אני מתחילה להבין את אלו שמאמינים באלוהים. לפעמים החיים נראים כל כך קשים, ואני מבינה למה הם צריכים ישות כלשהי שהם יוכלו להאמין שהיא צופה בהם, מחייכת כשהם עושים משהו טוב, או נוזפת בהם בלבה כשהם חוטאים, גם אם הדמות הזאת לא הגיונית בעליל. (באמת, עדיף כב להאמין בחדת הקרן הבלתי נראית שאוהבת פיצה עם אננס וגרביים מפוספסים. אני לא ממציאה את זה. באמת.) אולי הם מאמינים שאם הם ימשיכו לעבוד קשה, הם יתוגמלו בעולם הבא.

אבל אני לא חושבת לרגע לשנות את הדעות שלי. אלה הדעות שלי, וכמו שאנשים אחרים שומרים על הדברים שחשובים להם, אני רוצה לשמור על הדעות שלי. כי זה בעצם מי שאתה. המראה הוא לא הדבר היחיד שמבדיל אותך מאחרים. בסך הכל, זה לא משנה אם אנשי העולם יהיו שונים לחלוטין במראה שלהם, אם כולם יאכלו / ידברו /  יחשבו / יתנהגו אותו הדבר, אם יהיו אותם אנשים. 

לעזאזל. מצטערת שוב על הפוסט הכל כך לא קשור שאני כותבת. אני מקווה שמישהו נהנה מפרי יצירתי, ושאולי נתתי לו עוד כמה נקודות למחשבה.

תודה לה על החתימה המקסימה. 

שלום :) 

בדיוק חזרתי מהמרפסת. ישבתי עם קערת פופקורן (שמנה שכמותי ><* ) והספר "האסופית" בגרסה המחודשת וקראתי. 

אני אוהבת לקרוא בלילה. אני מדמיינת את כל החברים שלי יושנים (למרות שזה בהחלט ייתכן שאולי הם ערים וחושבים שאני יושנת...), חולמים.

קראתי כמה עמודים, אבל בסוף הנחתי את הספר בצד, תחבתי את האוזניות אל אוזניי וחשבתי לצלילי מנגינותיו של יוהאן שטראוס. אני אוהבת את הנגינה שלו, במיוחד את הדנובה הכחולה (שבטח כולכם מכירים אבל פשוט לא מכירים את השם,). בכל מקרה, חשבתי קצת על החיים. 

חשבתי על עצמי, בעיקר. על העתיד. על איך שרכבת החיים דוהרת קדימה כל כך מהר, שהדקות נוזלות בין ידיך ממש כמו חול, ושלא משנה כמה תנסה להאריך את החיים שלנו בעזרת ספורט והרגלי אכילה נכונים, לא תוכל למנוע את הבלתי נמנע. 

חשבתי על הספר שקראתי, ההצהרה של ג'מה מלי. הספר סיפר על התרופה לחיי נצח שנמכרה בבית המרקחת, והתמורה שהאנשים נתנו הייתה לא להביא ילדים לעולם. תהיתי אם דבר כזה באמת יכול להתרחש. אנשים שקמים בכל בוקר, מצחצחים שינים ומתלבשים. הם חושבים לעצמם, אולי אני אלך לבקר את אחותי, או אולי אני אסע להיפגש עם חבר? אבל הם יכולים לוותר על זה, אם הם רוצים. הרי הם יכולים לבקר אותם מחר, בדיוק כמו שהם יכולים היום. הרי האנשים האלה לא הולכים לשום מקום, הם נשארים. לנצח. זה לא משעמם אותם? שאלתי את עצמי, הרי החיים שלי נראים לי כל כך ארוכים, אז איך הם יכולים לחיות אותם לנצח? 

דמיינתי את עצמי כדמות בספר. שאלתי את עצמי אם אולי אלוהים באמת קיים, למרות שאני מאמינה שלא (אתטאסטית... ) אולי הוא יושב איפושהו, משתמש במחשב שהמציא יציר כפו (נו, אנשים. זה אלוהים! אני בטוחה שהוא יכול להרשות לעצמו מינימום אייפד ארבע) וכותב. כותב את היום שעתיד להיות מחר לאיש X, סוגר את הקובץ ואז יוצא מהתיקייה שנושאת את השם -שם של עיר-, ואז נכנס לתיקייה אחרת, בעלת שם של עיר אחרת או אפילו ארץ אחר ומאתר את שמו של Y, ופשוט כותב. כותב על היום שהאיש הזה יחייה מחר. 

אני חושבת לעצמי, איך אנשים יכולים כל כך להאמין בדבר כל כך לא אמין כמו אלים? 

עליתם פעם על מטוס? אני בטוחה שרובכם יאמרו כן, ואולי אפילו ייזכרו בכמה דברים נחמדים שקרו לכם. האם הסתכלתם מהחלון? אני מתערבת שבקושי ראיתם את האנשים שם, למטה. כל אחד נראה כמו נמלה, נראה כאילו אפשר פשוט למעוך אותו עם קיסם. אתם באמת חושבים שהאל היקר שלכם יתרכז דווקא בכם? שייתסכל דווקא על איש Z, וירשום לעצמו על פתקית "לתגמל את איש Z כשהוא יגיע למשפט בשמיים.", ואז ינעץ אותו על לוח שעם ענק (או אולי יקליד אותו לטאבלט שלו - לכו תדעו!). הרי, המדע הוא כל כך מדיוק. מלא בתבניות, בדברים מוכחים. 

אם אדם היה ניגש אליכם ברחוב, ופתאום אומר "דיברתי בחלום עם אלוהים!" אני כמעט בטוחה שרובכם הייתם מסתכלים עליו בלעג ומנפנפים אותו בזלזול. אני כמעט בטוחה שהמשיח - אם הוא קיים - יזכה לאותו יחס. למה? כי אנשים כבר רגילים אל המדע, אל הדברים המוכחים! 

קראתי גם את הפוסט של אליס, זו שמאמינה בפיות. אני חושבת שהיא נערה אמיצה. שהיא הולכת עם האמונה שלה, ולא צריכה להיות "אתאיסטית בארון" כמוני. אני מפחדת מהדברים שאחרים יכולים לומר עליי. 

אני רוצה לצעוק עליהם לפעמים, להחדיר בהם קצת היגיון. לכו תדעו, אותי איזה סופר נחמד כתב את התנ"ך לפני המון שנים בשביל הילדים שלו? אולי בעוד המון שנים, כשכולנו נשכח, הארי פוטר יהפוך להיות פתאום התנ"ך! למה? כי הוא הגיוני, באיזשהו אופן. הסופרת הצליחה ליצור את עולם הקוסמים הנחבא מעיני מוגלגים בצורה מאוד משכנעת. לא פעם ראיתי אדם שהולך ברחוב אם תלבושת שאפילו חסרת חוש אופנה כמוני יכולה לתייג כמזעזעת. אולי אתם חולפים ברחוב ליד קוסם, ופשוט לא יודעים? 

מצטערת על הפוסט עמוס הנושאים הלא קשורים אחד לשני. סתם חשבתי ורציתי לכתוב את זה, לפני שאני אשכח מה שכתבתי. הלכתי לקחת עוגיות. ביי!