לפני יומיים בלכתי ללונה פארק עם כמה חברים. רציתי קצת לצאת, לנקות את הראש, לצחוק קצת. אתם יודעים, לנצל את החיים. היה נחמד. ברב המתקנים התורים היו כיפיים מהמתקנים עצמם, בעיקר כי צחקנו הרבה וחפרנו לכל מיני אנשים שחיכו איתנו בתור.
היה לי יום נהדר, ואני שמחה שנסעתי לשם באוטובוס ולא וויתרתי רק כי לא מצאתי מישהו שיסיע אותי.
רבתי עם ההורים שלי, ממש לפני כמה דקות.
זה היה בזמן שכתבתי את הפוסט. מילאתי אותו בהמון חוויות שלי מהלונה פארק ודברים שהבנתי עליי ועל חברים שלי (שבנתיים נכנסו לטיוטה. לא יודעת אם אני רוצה לפרסם אותם). אמא שלי באה ורצתה שאני אבוא לאכול. את האמת? לא הייתי רעבה. הייתי עייפה. לא עשיתי כלום היום, אבל הייתי עייפה נפשית. רציתי רק לשבת בחושך (המנורה לא עובדת.) ולכתוב, ולכתוב, ולהרגיש איך כל מה שהיה לי על הלב נשטף החוצה. לא שזה עניין אותה, כמובן. כתיבה וקריאה תמיד נראו בעיניה כמו בזבוז זמן וכסף, ושכדאי לי להתרכז בלימודים. לכו תבינו.
בסוף התפשרתי והתיישבתי ליד השולחן. ישבתי והסתכלתי על הצלחת כמו דג מת. כמו הדג המת שהסתכל עליי מהקערה.
אז אמא שלי התרגזה עליי וצעקה, ואמרה, "למה את תמיד חייבת להרוס הכל?"
אז פשוט הסתכלתי עליה והלכתי. למרות שאני משתדלת לשמור על חזות יציבה של ילדה חכמה וסרקסטית שלא תיכנע להם בקלות, כשאני לבד, בחושך (שוב - המנורה לא עובדת! אני צריכה לתקן אותה), הדמעות פשוט פורצות החוצה. כמו בלון שמילאו אותו יותר מדיי במים, והוא פשוט מתפוצץ.
אוף. אוף. אוף. אני כל כך עייפה. מהחיים. למרות שאני אתאיסטית, אני מתחילה להבין את אלו שמאמינים באלוהים. לפעמים החיים נראים כל כך קשים, ואני מבינה למה הם צריכים ישות כלשהי שהם יוכלו להאמין שהיא צופה בהם, מחייכת כשהם עושים משהו טוב, או נוזפת בהם בלבה כשהם חוטאים, גם אם הדמות הזאת לא הגיונית בעליל. (באמת, עדיף כב להאמין בחדת הקרן הבלתי נראית שאוהבת פיצה עם אננס וגרביים מפוספסים. אני לא ממציאה את זה. באמת.) אולי הם מאמינים שאם הם ימשיכו לעבוד קשה, הם יתוגמלו בעולם הבא.
אבל אני לא חושבת לרגע לשנות את הדעות שלי. אלה הדעות שלי, וכמו שאנשים אחרים שומרים על הדברים שחשובים להם, אני רוצה לשמור על הדעות שלי. כי זה בעצם מי שאתה. המראה הוא לא הדבר היחיד שמבדיל אותך מאחרים. בסך הכל, זה לא משנה אם אנשי העולם יהיו שונים לחלוטין במראה שלהם, אם כולם יאכלו / ידברו / יחשבו / יתנהגו אותו הדבר, אם יהיו אותם אנשים.
לעזאזל. מצטערת שוב על הפוסט הכל כך לא קשור שאני כותבת. אני מקווה שמישהו נהנה מפרי יצירתי, ושאולי נתתי לו עוד כמה נקודות למחשבה.
תודה לה על החתימה המקסימה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
