אתם תשבו ואני אספר.

הממ. היי? 

אני מרגישה כאילו הרבה זמן שלא כתבתי. אחרי עידכון רציף של יום יומיים, פתאום חמישה ימים נראים ארוכים מאוד.

בכל מקרה - חזרתי לבית ספר! לא התקשיתי כל כך בהסתגלות. תפסתי את המקום שרציתי (שורה שניה באמצע) וישבתי ליד החברה הכי טובה שלי. ככה בערך התחיל היום הראשון שלי. 

הדבר שהכי הטריד אותי היה שלמדנו ביום הראשון. בכל זאת, אחרי חופש של חודשיים ציפיתי שלפחות יתנו לנו יום-יומיים להתאושש ולהתאקלם. לא שאכפת להם, כמובן. 

בכל מקרה, בימים הראשונים פגשתי כבר את כל המורים החדשים שלי ועשיתי עליהם רושם ראשוני טוב למדי, אז אני לא מודאגת. בית הספר השתפר מבחינה טכנולוגית. יש אינטרנט אלחוטי בכל הכיתות (כתיבת פוסטים מהאייפון ), התקנת מקרנים ולפטופים לכל המורות. הדבר היחיד שמרגיז אותי בתוכנית החדשה הזאת זה שאנחנו צריכים להישאר שעה שמינית. אני לא מתלוננת, גם אם זה מפריע לי. יש לי בכיתה 27 תלמידים אחרים שיעשו את זה בשבילי (העיקר אתם מתלהבים שיש מקרן). 

בסך הכל כיתה ח' לא קשה כל כך. החומר לא קשה יותר משנים קודמות, ורמת שיעורי הבית לא נראית לי גבוה מדיי. בנתים. נראה מה אני אכתוב בעוד כמה חודשים. 

התחלתי גם להיות פעילה יותר חברתית. אני רוצה להיות מדריכה בתנועת הנוער הקרובה, ללמוד באוניברסיטה ליד הבית וללכת לחוג כתיבה יוצרת. אני מרגישה שיש לי עוד המון מה להספיק וששבעה ימים בשבוע פשוט לא מספיקים. 

ולעניין אחר. פתאום התחלתי להתעסק בהמון דברים שפעם לא עניינו אותי. התחלתי להתלבש יותר יפה, מושקע כזה. להשקיע יותר בתספורת שלי, להשתמש במסיכות. זה מרגיש לי מזוייף, לא נכון. אף פעם לא באמת התרכזתי במראה החיצוני שלי, ולמרות שזה לא בראש סדר העדיפויות שלי (עדיין? אני מקווה שלא) זה אף פעם לא ממש תפס מקום ששווה להתייחס אליו בסדר העדיפויות הזה. תמיד זלזלתי בבנות האלה שבמקום לעשות משהו יעיל עם הזמן שלהן הן עושות מחליקים או הולכות לקניון ומדברות רק על בגדים.  זה נראה מאוד שטחי בעיניי. אני מפחדת להפוך לאחת כזאת בעצמי. אולי זה רק גיל ההתבגרות? אוף. גיל התבגרות מטופש. ולחשוב שאני רק בתחילת דרכי ויש לי עוד כל כך הרבה שנים לסבול ממנו... -רגע של אופטימיות- טוב, גיל ההתבגרות הוא כן הגיל הכי יפה בחיים. מקווה שזה נכון.  

אגב, מי ראה את הפרקים הראשונים של הפיג'מות? (; 

קים.

אני מתבוננת בתלמידים שברגע שנשמע הצלצול האחרון לאותה שנה, ממהרים לרוץ (ולבעוט בכיסאות תוך כדיי!) החוצה ולעלות על ההסעה. ואני נשארת אחרונה בכיתה. המורה שואלת, "קים, את לא יוצאת?" ואני עונה שאני אחכה כאן לכמה רגעים. היא מהנהנת בהבנה ויוצאת החוצה. אני מתיישבת ומתבוננת בכיסאות הזרוקים, בדפים הקרועים שעל הרצפה, בשעון הקיר שהתקתוקים שלו תמיד הרגיזו אותי ובלוח המחוק ברישול, שסימני הטוש משיעור המתמטיקה של אתמול עדין נראים עליו. אני קמה ממקומי ומוחקת את הלוח, אוספת את הדפים ומסדרת את השולחנות (ומשתדלת להתגבר על הפיתוי שלי לזרוק את השעון הזה לפח). רק להרים את זה, ולהחזיר את זה למקום, רק בשביל להישאר עוד דקה בכיתה. אני מחייכת בעצב ויוצאת מהכיתה.  

אני אוהבת את בית הספר. 

בית הספר זה מקום שבו אני יכולה לבטא את עצמי, להראות שאני כן חכמה, שאני כן מוצלחת, שיש אנשים שמעריכים אותי. בבית הספר אני מצליחה למצוא את האני האמיתי שלי מול המורים והחברות, שמעריכים אותי ואת החוכמה שלי. אז נכון, אולי תלבושת האחידה קצת מעצבנת ושיעורי בית הם לא הדבר הכי כיפי בעולם והשירותים מטונפים ןהברזייה מלוכלכת. ואולי לפעמים מקבלים את התחושה שהמורה שונאת אותך, כי היא מעירה לך קצת יותר מדיי.

אבל אני אוהבת להצביע ולענות. אני אוהבת לחלוק את מה שאני יודעת עם קומץ הילדים שמקשיבים. אני אוהבת לראות את החיוך שנפרש על פני המורה כשהיא רואה את המחברת שלי. אני אוהבת את ההרגשה שמגיעה אחריי שהמורה מחלקת את המבחנים בחזרה (במיוחד את אלו בהיסטוריה כי המורה תמיד מוסיפה להם סמיילי). אני אוהבת להסתכל על הציונים שלי ולדעת שאת הציונים האלה לא קיבלתי אלה הרווחתי. אני אוהבת לדמיין את עצמי גומרת את התיכון. אני אוהבת להקריא בקול רם בכיתה. אני אוהבת את בית הספר. 

ולכל התלמידים הבהמות שיש בעיה עם זה? 

אתם יכולים לקפוץ לי.

השנה צוות המורים שלי מתחלף כמעט לגמריי. תהיה לנו מחנכת חדשה, ומורים חדשים לאנגלית, מתמטיקה, ערבית, מחשבים וספורט. אני מקווה להשתפר השנה. השנה אני מתכוונת לשאוף למאיות ולהקדיש (כמעט) את כל כולי ללימודים. אני מקווה שאני אצליח "ללמוד" את המורים האלה. אני לא רוצה להרגיז אותם. הממ. כיתה ח' מעולם לא נראתה קרובה יותר. 

תאחלו לי בהצלחה.