לא הייתי נכדה טובה. נקודה.

בשנים האחרונות סבא הלך ודעך. איש חזק שביל 50 עבר התקף לב והחליט שדי.

הפסיק לקחת ללב, הפסיק לעשן, התחיל לעשות ספורט ולאכול תפוח בכל ארוחה ולא משנה מה שאר המרכיבים שלה.

בשנים הראשונות שלנו בארץ הם גידלו אותי, סבא וסבתא.

אני זוכרת את סבא יושב עם ערימות דפים עם ציורים ושירים לגני הילדים, קרטונים, נייר עטיפה, דבר שמורכב מערבוב של קמח ומיים, מכחול, סליל של חוט עבה ומחט ענקית, עם כל אלו הוא תפר, הרכיב, הדביק, וכרך ספרים לאמא שלי, גננת מתחילה דאז.

אני זוכרת אותו מנסה ללמד אותי  לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר, ללא הצלחה. גם ללמד אותי לשחות לא ממש עבד לו. עם אחותי- זה דווקא הצליח. או שהוא ויתר לי, או זו סתם אני הבעייתית.

שתי תאונות הוא עבר, באחת שבר יד ורגל נגדיות, שכב בבית חולים, והרופאים אמרו שהכי חשוב זה לעודד אותו, כי בגיל שלו, הדכאון משחק תפקיד משמעותי.

דווקא הוא היה זה שעודד אותנו.

השניה היתה  לפני כמה שנים. גם בגילו המתקדם- 80 התעקש לנסוע על אופניו לים.

באחד הימים נפגע, היה בשיקום ומשם- זו הנקודה בה אני זוכרת שהחלה ההתדרדרות.

תמיד היה שר על איזה מקום בשם לאדיניו.

"mestechko ladinyu, mogilevskoi gubernyu, izvesnamu rabinu, shnirsonu"

או איזה חוכמה על חיים שאשתו היתה כל הזמן יולדת ילדים, גם אחרי שמת..

"haim, lavchku zakroi"

30 ימים בלי סבא.

האמת שבשנה האחרונה הוא לא ממש היה איתנו. שקוע בעולם משלו של זכרונות מעורבבים ומחשבות מבולבלות. כשבאתי לספר לו שאני מאורסת, הוא לא לגמרי הבין מי אני.

ובבית חולים חודש לפני שנפטר, כבר לא היה עם מי לדבר.

איש דעתן, לא פשוט, אבל אהוב.

תמיד היה דואג לקצר לי את הפוני, ותמיד היה עושה אותו יותר עקום מבפעם הקודמת.

אני זוכרת את הריח של הסנטומיצין על הידיים, את הציפורניים המוזרות שלו שהיה טורח לקצוץ.

אני לא מאמינה שהוא איננו.