השירות הצבאי שלי לא עולה על המצופה. הרבה מוטיבציה ופחות יישומים.

אני סוחבת M-16, לא מקוצר, בהצלב על הכתף ומכסנית ריקה בכיס בדיוק כמו כולם.

אני פורקת את הנשק כמו כולם

הולכת כמו כולם

צועקת "כן המפקצ"ית" כמו כולם

ויורה כמו כולם.

אני מתקלחת עם כולם, וישנה עם כולם. אוכלת עם כולם ובוכה עם כולם, אבל קצת פחות.

אני ממלאת הוראות, כמו כולם, ומקבלת טפסי דיווח כמו כולם.

הכל כמו כולם והכל ביחד, שום פרטיות ושום אופי אישי.

אסור לי להביע את עצמי, בפקודה.

אתמול פרצה מלחמה והאזעקות לא פסקו אפילו לחמש דקות.

כמו כולם, רצתי למרחבים המוגנים בבסיס, עם הנשק ביד והמכסנית בכיס.

כמו כולם, מרגישה מיותרת.

לא רציתי להגיד כלום אבל ראיתי את ר' מזיל דמעה ורועד מפחד. לא כמו כולם, אלא כמו כולן.

שמתי את היד על הרגל שלו כדי לגרום לה להפסיק לקפוץ במקום מרוב לחץ וליטפתי כמה פעמים למרות השילוב הראוי.

היה אסור לו, כמו כולם, לפנות אל המפקצ"ית שלנו בשמה הפרטי, אלא בתוספת "הקשב המפקצ"ית" לפני כל משפט שאומרים לה.

רציתי להגיד לו שיספר לה שהוא מפחד, גם אם זה אומר שיצטרך לעשות זאת בצירוף הקשב.

אבל ידעתי שגם את זה אנחנו לא יכולים לעשות כי אנחנו נבחנים על התפקיד, וכל סוג של חולשה לא מתקבל על הדעת, לא בקורס של קצינים עתידיים.