אחרי שבועיים בבסיס אין יותר נפלא מלעשות אמבטיה מלאה עם מלחים וסבונים, להרים רגליים ולעצום עיניים גם אם זה לכמה דקות בודדות. עד שנהיה חם מידי והאדים מתחילים להציק בעיניים, המלחים להנמס והקצף להעלם.

אתמול כשהודיעו לי על החמשוש הזה (ולא כי בא להם לעשות לנו שמח, אלא כי האוהלים קרסו עלינו בגלל הסופה ולא היה איפה לשים אותנו לעוד לילה שלם), הייתי האדם המאושר בעולם. רצתי לכיתה המאולתרת שהיינו צריכים לשים בה את הדברים כדי שלא ירטבו בגשמים והראשון שהתקשרתי אליו היית אתה.

אתה שלי ואני שלך והחמשוש הזה היה צריך להיות מוקדש כולו לך. אתה יוצא לצלילה ארוכה וברגע שהודיעו לי שאני חוזרת בחמישי ידעתי שזאת תהיה ההזדמנות שלי לראות אותך לפני שאתה יוצא...

כשאמרת באכזבה שהקדימו את ההפלגה ושלא אספיק לראות אותך שבוע נוסף החיוך ירד בשנייה.

כעסתי עליך השבוע, אפילו מאוד כעסתי. אני נוטה לריב איתך ביני לבין עצמי ואלו תמיד ריבים חד צדדים, מהסיבה הפשוטה שאתה לא מודע בכלל לזה שאנחנו רבים, אני מתחילה לריב איתך ברגע שאני מסיימת איתך את השיחה.

אני כועסת ומעוצבנת ומורטת שיערות ומבחינתך השיחה נגמרה כמו שצריך עם חיוך.

אחרי השיחה הזאת של אתמול אני מוכרחה להודות ששוב כעסתי. ולא, הפעם לא עליך, אלא על המערכת ועל המצב המגעיל הזה שבו לא חיבקת ולא נישקת אותי כבר שבועיים ועכשיו עליי להתאפק עוד שבוע.

הבעת גם אתה צער, אבל לא מוגזם, כמו תמיד, ורק כשהודתי שאני מתגעגעת אזרת אומץ להגיד שגם אתה.

יכול להיות שיש שם רגשות מעבר. יכול להיות שאני באמת מתחילה לאהוב אותך. דבר שלא הרגשתי בשבת הזאת בבסיס, כשהייתי כל כך עצבנית על האדישות שלך וכל כך עצבנית על הלו"ז שמירות שלי שמכריח אותי לישון על מדים בחמ"ל.

א', אני מודה ששנאתי אותך באותו רגע ועשיתי שטויות כמו לדבר עם הסמב"צ קצת אחרת, למצמץ קצת יותר בעיניים ולחייך אליו את החיוך שאני מחייכת רק לך.

אני מבטיחה שזה לא כי הוא טוב יותר, או כי הוא נראה טוב או נחמד יותר, כי הוא לא. לא יותר ממך. בדיעבד אני מבינה שזה היה מהצורך הזה שתהיה שם. מהצורך לישון איתך ביום שישי, מתחת ליד החזקה הזאת שלוחצת עליי ולא נותנת לי לנשום.

אוף, אני גם מודה שזה הצליח.

הוא ביקש שאבוא איתו לפנות את הפח של החמ"ל או כל תירוץ אחר של להיות איתי לבד וביקש את המספר שלי. א', נתתי לו אותו ולא אמרתי עלייך מילה.

שנאתי את עצמי אחר כך ומיד הצטערתי. כשהוא התקשר אפילו לא עניתי, אני נשבעת. ואני גם מבטיחה לא לענות.

זה נשמע נורא, אבל העובדה שאני לא רואה אותך לעוד שבוע אומנם שוברת אותי ומתסכלת אותי, אבל גם בזכות אותה שיחת טלפון הבנתי כמה אתה יקר לי וכמה שאני מתגעגעת אליך, ולא רק למגע שלך. אני מתגעגעת אל כל כולך, ולא לחיבוק גברי מכל גבר שהוא.

כשאמרתי לך שאני בסדר אתמול בלילה, ושאני אבקש מאחת מחברותיי לחבק אותי חזק, ענית במשפט שלא אופייני לאופייך הלא קנאי בעליל, ענית "אל תבגדי בי עם חברות שלך. אני אחבק אותך כשאחזור".

אז בבקשה תחזור מהר.