ניקוי הראש הוא הכרחי

"את איתו כי הוא גורם לך להרגיש טוב עם עצמך או כי את באמת אוהבת אותו ואוהבת להיות איתו?" "מה זאת אומרת?" "רק את יודעת את התשובה באמת". אני מתעקשת שלא להבין. רק לא להתמודד עם המציאות. בצעד מתחמק שכזה, אני עונה שכנראה שהתשובה היא נקודת פשרה בין השניים. אבל איפשהו, עמוק, בין הלב והראש, אני יודעת טוב מאוד את התשובה. אני נמצאת בComfort Zone  שלי, בעמדת שליטה, בעמדת כוח. אני שולטת, אני מחליטה איך, מתי, וגם למה. ואם אני רוצה- זה קורה, ואם לא- אז לא. אני תמיד שומעת את מה שאני רוצה לשמוע, כמה יפה, מקסימה ומוכשרת אני, סוג של מועדון מעריצים של איש אחד, שאוהב יותר מדי וגם על היותר מדי הזה שהוא אוהב יש לי מה להגיד. אז אני מעירה איזו הערה שאולי אחרי שהוא יישם אותה משהו בי יהיה מסוגל להביט בו ליותר מ-3 שניות תמימות של "הוא בסדר". "הוא לא כ ז ה נורא" "אוקי, הוא כן" ועד הרגע שבו אני שוב מסיטה את המבט ממנו אל החלל. וזה בכלל גם לא מגיע לו. כל כך לאהוב אותי, וכל כך להעריץ כל סנטימטר בי, ולא לקבל שמינית מהיחס הזה בחזרה. וזה לא שאני לא רוצה, אני מאוד רוצה להחזיר אהבה, הוקרה וההערצה, אבל משהו בי פשוט לא מסוגל מפני ש... זה עשוי להישמע נורא, אבל יכול להיות שמבחינתי אין על מה. הרי, אין בו שמץ של אתגר עבורי, לא מחשבתי ולא פיזי, הוא סוגד לי מהרגע שהוא פוקח עיניים ועד הרגע שהוא עוצם אותן שוב, ויותר מזה, אני פשוט תופסת אותו בעיני עצמי כ"פחות". אני כל כך שונאת לערוך השוואות, אבל גם כל כך אוהבת, ועל כן, אני משווה אותו מכף רגל ועד ראש, לכל בחור שאי פעם קרה לי. ואני לא יודעת, פשוט לא יודעת למה אני איתו. כלומר, למה אני איתו מלבד העובדה שהוא מעריץ אותי כל כך. השיחות איתו, שפעם היו אבן היסוד ביחסים שבינינו, הפכו לשיעמום של ממש, והמין, נחמד וטוב ככל שיהיה, אך חסר תשוקה וניצוץ, וההנאה היחידה בו היא להביט כיצד הגולם שגידלתי הופך לפרפר שכרגע מפרפר פרפורי גסיסה מהירים בתוכי, וגם ככה הפרפור שלו לא בדיוק מזיז לי. ויותר מהכל, אני רק רוצה להיות לבד, רק רוצה לקבל את עצמי בחזרה. ללכת לישון בעשר בלילה כי אני יכולה, בלי להיות תכנית שעשוע טלפונית של בחור שגר מאה ועשרה קילומטרים ממני. לא רוצה להרגיש מוגבלת, או להרגיש רע עם מחשבות שצצות לי בראש, וניצוצות שניצתים לי לפעמים בלב. לא רוצה להרגיש כבולה לביחד, לביחד המדכא שלנו ; יחסי שולט-נשלט, מטיף-מוטף, יחסי אהבה- בושה, יחסי אם וילדה. ואני לא יודעת מה עליי לעשות, כי לפעמים דווקא הפרח המכוער ביותר בגינה, יש בו טעם, ריח, או נוכחות שכזו, שקיימים בפרח הזה אך לא באף פרח כזה או אחר. ומשהו בי מת לקטוף את הפרח הזה, להשליך על הרצפה ולדרוך, ולסתום עליו את הגולל, אבל רגע לפני שברכיי מתכופפות מטה, וידי תולשת את הפרח באחת, אני משתהה, ונמנעת מלקבל את ההחלטה. 

סלאמתק