משהו בי לא מעכל שמחר זה מחר. קצת כמו שכחה של אחרי החופש הגדול. באמצע החופש אתה כבר מרגיש שבא לך לחזור למסגרת אבל בעצם ביום האחרון, כשאתה מבין שנגמר לך, אתה פשוט לא רוצה לחזור. אין לי כוח לחזור למסגרת הזאת. לסימון הVיאים הבלתי נגמר בכל הטפסים, התיוק בתיקים, ההתמודדות עם שלל האידיוטים שבמשרד שלי, והמדים שאני כבר מחכה בקוצר רוח לתלוש מגופי. ביום שלישי אני סוף כל סוף סמלת. נכון שפזם זה עניין מטומטם, אבל עברתי כבר כל כך הרבה חוויות ומקומות והשתפשפתי כל כך הרבה בתוך הארגון הגדול הזה שאני פשוט לא יכולה לשאת בעובדה שבגלל הרבט המטומטם שיש לי על הזרוע אנשים בטוחים שאני חודשיים בצבא ומתנהגים בהתאם בחוסר כבוד וזלזול. אני רוצה כבר להרגיש את הסוף, להגיד "יום ראשון אחרון לשירות" או "שמירה אחרונה לשירות" ולהרגיש שתכף וזה מאחוריי. ואולי הרגע שאני הכי מחכה לו, רגע גזירת החוגר. לעלות על הטויטה שלי ולהבטיח לעצמי בלב שזו הפעם האחרונה שאני עושה את הדרך הזאת לבסיס (לפחות עד המילואים). אבל קצת לפני שזה קורה, אני צריכה לצלוח עוד 94 ימים. מי היה מאמין שזה אי פעם יהיה דו-ספרתי? ולפני שאני צולחת עוד 94 ימים, יש לי עוד לצלוח את מחר. WISH ME LUCK?
כינוי:
hey, It's me
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
