אני אף פעם לא אהיה כמוך. ילדה שווה להתגאות בה. תינוקת חכמה וסקרנית, ילדה גאון, מחוננת, למדה במגמה ריאלית ויצאה עם הציון הכי גבוה שאילון המורה לפיזיקה אי פעם ראה בכל תולדות בית הספר הזה. אחר כך עתודאית למשפטים, אחר כך קצינה בכירה, אחר כך עורכת דין כרישה, אישה ואמא, ועכשיו יש לך גם משרד משלך. אני אף פעם לא אהיה כמוך. בחיים לא. אני גם אף פעם לא אהיה כמו אחותך, שהאמת שעליה אין לי שום דבר טוב לומר, אבל לפחות היא רזתה עכשיו 50 קילו ועכשיו הייא יפה, אז היא יכולה פשוט לשתוק ולהמשיך לעוף על עצמה כאילו מי שישמע, איזה בחורה פרח היא. אני בחיים לא אהיה כמוכן. אני לא אהיה הכרטיס ביקור של ההורים שלי. אני אהיה הילדה הקטנה, שמבחינה משקלית הכי פחות קטנה בבית. אני תמיד אהיה הילדה שלא מדברים עליה, כי פדיחה, כי היא שק של צרות. במה יש להתגאות? בטיפולים הפסיכולוגיים מגיל 5? בכל ים הכסף ששמנו על המורים הפרטיים שיעזרו לה ללמוד כי בכיתה היא לא מבינה כלום? במה יש להתגאות? בזה שהיא דאבה שנפלה ליומיות כי אפילו בבסיס סגור היא לא הצליחה להחזיק, ועוד מה היא בצבא? חימושניקית? איזה בושות. אפילו חבר נורמלי אף פעם לא היה לה, תראו איך היא נראית. אולי פשוט נחביא אותה בעליית הגג עד שהיא כבר תמות. ואחר כך אותן הן שלא אהיה כמותן שואלות אותי מאיפה בא לי כל הארס הזה נגדן, כל ההתרסה הזו נגד מה שהן רוצות וחושבות. אז הנה התשובה, לא תמיד צריך לעשות רק מה שאתן רוצות. לא תמיד מה שבא לכן מתאים לכולנו, ומה שהכי עצוב שההורים שלכן גם מפחדים להגיד לכן "לא" כי הם נורא רוצים כל הזמן רק לרצות אתכן, כדי שלא תציקו ותחפרו. אז עכשיו נותרתי לבד במערכה. אני לא רוצה לעשות את מה שאתן רוצות, ואפילו שזה רק טיול לחו"ל, זה פשוט רק האמצעי להביע כמה שהמשפחה הזאת דפוקה מהיסוד. אני רוצה לעוף מכאן. לא מתאים לי יותר להיות פה. אני לא מעונינת להיות יותר חלק מהמשפחה המקולקלת הזאת. רק את אמא ואבא אני באמת אוהבת פה, רק אליהם יש לי כבוד בסיסי וההערכה, למי ומה שהם, לאכפתיות, להקשבה, לנתינה האינסופית שלהם, ליכולת להבין שאני לא סתם איזה קיטבג מסריח, שיש בי קצת דברים טובים בפנים. אבל אף אחד לא רואה את זה. כרגע גם לא אני.
כינוי:
hey, It's me
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
