פרק זמן ארוך של שתיקה שרר ביננו. עיניו הבהירות של דיימונד נצצו לעברי מבעד לשיערו החום. הוא ליקק את שפתיו הסדוקות, ואילו אני בהיתי ללא ניע בכל פעילויותיו.

"אתה נהנית מזה, נכון?" שחררתי את השאלה הגורלית אל האוויר.

"את באמת לא בוטחת בי, נכון קריסטל?" השיב דיימונד בטון נעלב מעט.

"אל תתחמק ממני. נהנית כשהיא חשפה את גופה בפניך, נהנית, נכון?!" רעמתי וקמתי ממקומי ברעש.

"קריסטל, תירגעי, בבקשה." ניסה דיימונד להרגיע אותי. התיישבתי חזרה, עדיין רותחת מזעם. "למה את חושבת שהיא קשרה את ידיי ורגליי אל הכיסא, קריסטל? בגלל שזה סתם כיף לה?" שאל בקול רגוע יחסית לצעקות שהטחתי בו.

"לא. אבל למה היא קשרה אותך?" עניתי בשקט.

"היא ניסתה לחזר אחריי. זה קרה לפני שלושה ימים בערך. היא נקשה על דלת הבקתה שלי בשעה שלוש בצהריים, פתחתי את הדלת וראיתי אותה שם, גבוהה, יפה - וניצוץ בעיניה. סל מלא אוכמניות היה בזרועותיה. היא נגסה באחת האוכמניות בתנועות איטיות, כנראה בכדי לפתות אותי - ושאלה אם אני מעוניין לקנות ממנה את האוכמניות." סיפר דיימונד, הקשבתי מרותקת לכל מילה.

"ומה קרה אז?"

"עניתי שאני לא מעוניין, ואחר כך היא שאלה אותי אם אני רוצה לצאת איתה לדייט. עניתי שלא. והיא הותירה את סל האוכמניות על מפתן הדלת והלכה לדרכה." סיים דיימונד את הסיפור.

"וואו. באמת? היא ממש נואשת." פלטתי נחרת צחוק.

"היא הציעה לי לצאת עוד כמה פעמים והחלה להרגיז אותי, ולכן בפעם האחרונה הסכמתי. אבל זה הוביל אל פציעת הרגל שלי בספריה."

"אני מצטערת, לא ידעתי שכך זה היה." התנצלתי ודיימונד הנהן.

"היא פיקחת, ג'ולין." מלמל. הנהנתי לאות הסכמה. הנחתי לדיימונד ללכת לישון מפני שהיה נדמה כי הוא עייף מאוד לאחר מה שקרה בספריה עם ג'ולין. הוא מלמל את שמה בפחד תוך כדי השינה. בשלב מסויים השם שלי נזכר שם גם הוא. אבל פחות. ג'ולין הייתה הדמות המרכזית בחלומו. רציתי לדעת מה הוא רואה בחלומו, האם זה מה שקרה בספריה? או שהוא חולם על סיפור אהבה בינו ובין... ג'ולין?...

אוכמניות. אדומות. בשלות. הן המתינו לי בתוך סלסלה על מפתן דלתי. בתוך הסלסילה, בין כמה אוכמניות שמנמנות נח פתק מוכתם בכתמי פרי. הרמתי את הפתק מתוך הסלסילה ופתחתי אותו לרווחה, כתב יד מסולסל עיטר אותו. הגורל ממתין על מפתן דלתך, ילדה... נכתב בפתק. החזרתי את הפתק לתוך הסלסילה במקום שהיה קודם והחזרתי אותה אל מפתן הדלת. המחזה הזה הפחיד אותי יותר מדיי. לא נראה היה שזה צירוף מקרים, שבדיוק לאחר שדיימונד סיפר לי על תקרית האוכמניות הסלסילה המתינה לי כאן. החלתי להפוך לפרנואידית, אך ניסיתי להרגיע את עצמי בכך שיכול להיות שזה בכלל דיימונד, אבל הפתק הוא זה שהפחיד אותי יותר מכל. החלטתי להתעלם מהמקרה ונכנסתי אל תוך הבית. אבי, או בשמו הפרטי מייסון, איחל לי בוקר טוב, אך לא לפני ששאל היכן הייתי כל הלילה.

"בבית החולים, אבא. עם דיימונד. הוא נפצע ברגלו." הסברתי.

"וואו, למה?" שאל אבי והניח את העיתון שבידו על השולחן. התחבטתי עם עצמי, האם לספר לו את הסיבה האמיתית? האם יאמין לי בכלל?

"הוא נפל מהחציר בגורן על הגדר שלמטה, ונפצע." המצאתי.

"מקרה די בנאלי. כשאת רואה אותו תמסרי לו שירגיש טוב." חייך אבי בשעה שאחי הגדול, לוק, נכנס אל החדר דרך דלת הבקתה, סלסילת האוכמניות בידו. הפתק נעלם.

"שמעתי שדיימונד נפצע." אמר לוק ואכל את אחת האוכמניות. אבי הפנה את הראש לעבר לוק.

"מאיפה השגת את האוכמניות, בן?" קם אבי לעבר לוק ולקח אוכמנית גם לעצמו. "הן מאוד טעימות, קריסטל. את רוצה אחת?" שאל ואוכמנית אחרת בידו.

"לא, אני אוותר. אוכמניות הן לא המאכל החביב עליי." אמרתי, אף על פי שדי אהבתי אוכמניות, אך מה שקרה עם הסלסילה הפחיד אותי מאוד. ומה פשר הפתק שהונח שם?...