בתור ילדה קטנה, תמיד חשבתי שמוות הוא דבר נפוץ, ושיש כל כך הרבה דרכים למות, אבל מעולם המוות לא היה קרוב אליי כל כך. ולפעמים, כשמישהו כן מת, אפילו אם לא הכרת אותו וראית אותו מתישהו בטלוויזיה או ברחוב, אתה מרגיש רע.
וכשאיש שבחודשים האחרונים שהה בבית הספר בו אתה נמצא, והיה נראה בריא לחלוטין, נפטר, וכל הבית-ספר באבל, המוות כבר יוצא מהמחשבה של, "זה לא יקרה פה".
תמיד בשיעורי ספורט, מאז שעליתי לחטיבה, היו מחלקים אותנו לקבוצה של בנים וקבוצה של בנות. לפעמים האולמות היו אחד ליד השני, לפעמים רחוקים, לפעמים לחצי הנשי היה ביטול ולפעמים לגברי. אבל לפעמים היינו נתקלים זה בזה - למשל, לפעמים כשהיו לנו ביטולים, כמה בנות (כולל אני) היינו מסתכלות על האימון של הבנים.
המורה שלהם היה איש בריא ככל הנראה, נחמד ונמרץ. ממש כמו ודמות מאמן הבייסבול החביב. הוא היה מבוגר, אבל לא זקן, והכי חשוב; הוא היה נמרץ, לא עצלן, לא אחד שעוצר. הוא היה משחק איתם לרוב כדורגל, בעוד שהמורה שלי אהבה לגרום לנו לשחק מחניים ולמתוח את עצמנו ובצורות שונות ומגוונות, אבל לא עוד.
ובכן, היום, לאחר הפסקה של חמש דקות (זה הולך ככה: הפסקה של חמש דקות לעבור כיתה/לשתות/ללכת לשירותים, הפסקה של 20 דקות, הפסקה של חמש דקות בין שיעורים, ושוב 20 דקות), המורה לגיאוגרפיה איחרה, אבל זה מעולם לא היה חדש, הרי לפעמים הקפה נגמר, או שהכלב אכל את הדף עם הציונים.
אבל הפעם זה היה שונה ואף אחד לא חשד.
כשהמורה לגיאוגרפיה נכנסה לכיתה היא הייתה על סף בכי, היא אמרה משהו, שלפי מה שהבנתי בעצם כזה: אל תפריעו או תצעקו, הסיבה שאני וכל המורים איחרנו, הייתה שקשה לנו מאוד, משום שאחד מהמורים שלנו מת.
כולם היו בהלם.
"מי מת?" העז מישהו לשאול.
המורה לספורט של הבנים מת.
מהר מאוד, כולם שתקו. בתור כיתה רועשת, זה לא קורה הרבה פעמים, בעיקר לא בהיסטוריה, אחד המקצועות השנואים על תלמידי שכבת ז'. ואז הרבה שאלו שאלות וחלק היו בהלם.
בהתחלה לא היו הרבה פרטים, רק זה שהוא מת בבוקר ושזה נמסר בפתאומיות.
המורה הנמרץ לספורט, שהיה בריא לחלוטין, לפחות למראה העין, מת. קשה להאמין שהוא לא יהיה שם יותר, וקשה להאמין שפתאום יהיה שם מורוה אחר. מי יודע איזה מורה זה יהיה.
המורה לגיאוגרפיה טענה שהיא הכירה אותו ושרק אתמול היא ראתה אותו בריא לגמרי.
הוא מת מדום לב.
פשוט התמוטט בבוקר.
יהי זכרו ברוך של המורה לספורט של קבוצת הבנים.