"כל מי שלא קיבל פתק, סימן שהיו לו ממש קצת הערות רעות וכל השאר חיובי".

איך שהכל יכול להשתנות. בחודש שעבר התחלתי חלש. קיבלתי פתק "איטריה" (פתק ממש קטן), למרות שהתנהגתי רע והיה לי חיוך מטומטם על הפנים כי חשבתי שזה הכל. אבל אז קיבלתי את ההפך הגמור מאיטריה ובזאת נהפכתי למופרעת באופן רשמי. ולפעמים זה לא אשמתי. לפעמים המורה שלי לספרות+תנ"ך כלבה ולפעמים נחמדה.

ולפעמים היא מזלזלת בי.

יופי שגילית שאני חצי רוסיה-חצי אוקראינית שמדברת בבית לרוב רוסית. זה לא אומר שאת צריכה לצעוק עליי "זקרוי רוט" (= תסגרי את הפה), גאד, אני מבינה עברית! ואת אומרת את זה כאילו אני פגומה או משהו!

כל כך בא לי לצעוק עליה "זטקניס, דורניה" (= סתמי, דפוקה), אבל היא המורה, ומותר לה לעשות מה שבא לה, כל עוד אני לא באה הביתה עם סימנים אדומים. היא רוצה שאני אתחיל לצעוק עליה מילים ארמית? מה זה השטויות האלה?

ולפרוטוקול - היא לא רוסיה. לא קרובה אפילו. והיא אומרת "זקרוי רוט" בצורה הכי דפוקה שיש, בלי מבטא בשיט, בצורה מזלזלת כזאת, אולי לא בכוונה, אבל אם מישהו מאותם הרוסים שזה כן מעצבן אותם יגיד משהו - הילד הולך לקיבינמט. ולמורה הזאת? אף פעם לא קורה כלום. לאף מורה לא קורה כלום ולפעמים הן מדברות שטויות.

ויופי, כל מילה ששרון (או גברת ק', אני לא אציין את שם המשפחה שלי כאן, למרות שהיא תמיד קוראת רק לי גברת ק') אומרת זה שקר. שרון משקרת, מפטפטת, לא עושה שיעורי בית, עצלנית. בקיצור, כמו לעשות עוגה מהחומרים הנוראים ביותר שאפשר לעשות בשוק. כל הרוע בילדה אחת. ומצחיק, כי בחודש הראשון הרבה מורים היו מסכימים איתה.

אבל גם היום, כשמורים אוהבים אותי, ואפילו המורה לערבית, שזה לא מפתיע כי היא משחדת אותי בסוכריות טופי (אני תמיד רעבה, הסוכריה שווה יותר מלשחק טמפל ראן כשלומדים איך לכתוב תא מרבוטה) ואני כמו סתומה אוכלת וגורמת לה להרגיש שהכל טוב. ואז כשהתבנית הזאת של סוכריית טופי בתור ארוחת ארבע תיהרס, כולם יהיו מופתעים.

התחרות הכי טיפשית בעולם -

המורה הזקנה והמפחידה שלנו התגלגלה אל הכיתה בצעדים רועשים. היא זרקה את החפצים ("אני מבינה במכות", ניסיון להפחיד אותנו בסלנג. פחחחחחחחחחחח) ויומן המורה בצבע הירוק-קיא על השולחן והתיישבה על השולחן כהרגלה (אם הייתי יכולה הייתי תוקעת שם בורג. לפחות במקומות שבהם הכי נוח לה) ואז קמה.

היא שוב אמרה כמה שהיא שונאת אותנו.

בלי ציניות.

אנחנו לא מכינים שיעורי בית ומביאים ציוד. 

לאף אחד אין הבעה מעוניינת או מופתעת במיוחד, כולם קפואים בהבעה של, "וואלה?! ספרי לנו משהו שלא ידענו", והיא ממשיכה בדבריה. היא שוב מנסה לדבר בסלנג ולאיים עלינו.

הכל בצחוק, אבל היא פשוט לא מצחיקה.

טוב, אני אדלג ואגיע לעיקר -

המורה תתלה את רשימת התלמידים על הקיר. בכל פעם שתלמיד לא הכין שלוש פעמים שיעורי בית בחודש, הוא ירד מהרשימה. הפרס הוא מדלייה ותעודה. אני אומרת, "יופי, תעודה. תעודה אני יכולה לעשות גם במחשב." והיא מביטה בי בהבעה מוזרה וממשיכה ומסבירה לי כמה מה שאמרתי לא נכון (העתק-הדבק אחד ויש לנו תעודה מדהימה, אני בטוחה שאפילו יותר מזו שתחלקי לנו) והיא אומרת:

"אני מזמינה את הורים של מי שיורד מהרשימה הזו!"

פאק.