המילים האחרונות עוד מהדהדות בראש יחד עם הכאב הצורב.
עם הדמעות שזולגות ולא מוצאות מנוח.
פיתאום הכל נראה כלכך ריק וחסר משמעות.
הכל נהפך מורוד ויפה לאפור וקודר.
השקט שהיה נעים לאוזן,פיתאום מרעיש לי כלכך.
ואיך אני מרגישה את השיגעון מחלחל בי מעט.
הלב לא מפסיק לדפוק,
הידיים רועדות.
"זה לא נעים הוא בוכה את הולכת
זה לא נעים את בוכה הוא הולך
בזמן שאת רוצה ומשתדלת
הוא כבר שכח למה ואיך...
וזה מכאיב כשנגמרת הדרך
וזה מכאיב כשחלום מתעורר
חשבתם זה יגמר אחרת
שמישהו לא יקום וילך
ואיך משהו מוכר מתרחק
כמו יום ולילה
איך הוא אהב אותי
איך מרגישים כשפתאום נגמר ביחד
איך זה נפער תהום
במקום שתמיד עמדנו
איך הוא אהב אותי
איך מרגישים כשפתאום נגמר
ומה עושים עם הבטחות שכבר הבטחנו
איפה נשאיר את המילים והדמעות
ומה עם השירים שכה אהבנו?
ששמענו בלילות
לילות חמסין שהים שר רק לנו
והחיוך שהמיס לי את הלב
אז מה עושים עם כל מה שעברנו
לאן הולכים כל הזכרונות..."
הנוכחות שלך עוד נימצאת כאן בחדר.
והקול שלך המתוק שעוטף אותי ברכות.
ואהבה שאהבנו.
וההבטחות.
הנשיקות,החיבוקים,הנגיעות הקטנות.
המבטים החטופים.
המילים,הרוך,הצחוק.
הריבים,הדמעות,הכעסים,האכזבות.
ההשלמות,התנצלויות.
כל זה,
ניגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
