היית כל כך יפה.

עם השיער הבלונדיני שלך, העיניים הכחולות והאף הסולד.

אני בכלל לא אוהבת בלונדיניים, אבל עם מאגר גנטי כזה (אמא אירית, אבא גרמני) אי אפשר להתווכח.

כבר חודש וחצי שאני רואה אותך בפאב שאתה עובד בו,

והפרצוף המלאכי שלך מהווה ניגוד מוחלט לרחוב הזה

שהוא, לפחות לטעמי, הרחוב הכי דוחה במדינה.

וחודש וחצי, ואף פעם לא דיברנו.

תמיד היא הייתה באה לשם בשבילך, ואני הייתי צופה מהצד, ואז היא הפסיקה לבוא.

וביום חמישי התיישבת לידי, כמו מיליון פעמים בעבר, ואני לא יודעת מאיפה היה לי אומץ.

ודיברנו שעות, ואמרת שאני נורא יפה

וכשנישקת אותי הסתחררת וטענת שזה בגלל שאני כל כך יפה.

אני חושבת שהיית שיכור.

ובכל הדרך הביתה חיבקת אותי, וכשהגענו אפילו לא ביקשת לעלות.

ביקשת את הטלפון שלי.

ושלחת לי הודעה מיד אחרי שהגעת הביתה,

וגם חברות בפייסבוק.

ושלחת הודעות, וכשבאתי שוב ושוב בגללך חיבקת אותי

וליטפת את הירך שלי מתחת לבר.

ואתמול בלילה הבנתי

שמה שקרה ביום חמישי נשאר ביום חמישי.

ואתה התנצלת מעומק הלב

ואני שלחתי לך הודעה מחויכת ואמרתי ששטויות, הדבר הנוראי היחיד שקרה זאת כרס הבירה שגידלתי.

מזל שלא שמעת את הלב שלי נשבר בהודעת הטקסט,

ואת כל התקוות שלי מתנפצות.

אני צריכה להפסיק לתת לזה להשפיע עלי ככה.

שלושה ימים והנה, אני לא מפסיקה לחשוב על זה.

ערערת אותי בשלושה ימים

וזה לא אתה, זאת אני.

זאת לגמרי אני הדפוקה פה, שנותנת לאנשים שאני מכירה שלושה ימים לערער אותי.