כשצ'וטטתי עם חברים שלי מהלימודים שעוד לא סיימו את התואר, שאלו אותי לא מעט פעמים:

"מה יותר נורא? תקופת מבחנים, או סטאז'?"

ריסנתי את עצמי מלענות רפלקסיבית: "ברור שהסטאז' יותר נורא!"

בעיקר כדי לא לדכא אותם מאוד לקראת מה שצפוי להם בקרוב, אבל גם כדי לא ליפול לתחושת נוסטלגיה מלאכותית של התרפקות על "כמה היה לי טוב בזמן הלימודים".

האמת היא, שבהרבה מובנים פחות רע בהתמחות מאשר בלימודים:

אין יותר לחץ לזכור המון דברים בעל פה לקראת בחינה אחת גדולה שבה צריך להיות בשיא הריכוז שלוש שעות ברצף, ולכתוב כל כך הרבה עד שכואבת היד.

כאן, הבחינה נמשכת על פני כמעט חצי יממה, והיא מחולקת ל"מיני מבחנים": פעם בכמה שעות צריך לתת לעורכי דין פסיקה שתגבה את הטענות שלהם, יחד עם הסבר מפורט מדוע כל פסק דין שנתת להם מתאים לטענה.

מידי פעם צריך למצוא תשובה לשאלה כלשהי, ולהראות איך, ועל סמך מה הגענו לתשובה.

בימים אחרים פשוט צריך לשבת לכתוב "עבודה": כתב הגנה, בקשה לצו גילוי מסמכים, בקשה לצו מונפץ מסוג אחר, מכתבי איום לעורכי הדין של הצד השני, ומסמכים דומים.

בניגוד ללימודים, לא ממש צריך להשקיע בעשרות העמודים שכותבים, או לפחות לא צריך לשבור את הראש במחשבות מסוג: "אולי שכחתי להכניס עוד שורה שיש בצ'ק- ליסט?"

במשרד,  תמיד ישתנה משהו בניסוח הסופי, לא משנה כמה תתאמצו.

כל שאר הזמן, יש רק עבודה "שחורה" (כמו שליחת טפסים לרשויות ונדנוד טלפוני לפקידים ממשלתיים שלא עובדים מהר מספיק), וזמן פנוי. זה לא שמותר ללכת הביתה בזמן הפנוי, או אפילו לעשות משהו שנראה כיף במיוחד, אבל בכל זאת- מדובר בזמן פנוי, בלי מאמץ ובלי לחצים.

אפשר לשבת מול המחשב ולמצוא משהו לעשות.

-"אז למה את כל כך מתלוננת?", שאל אותי בחור מהלימודים.

לקח לי קצת זמן לשים על זה את האצבע, וגם כשכבר מצאתי את התשובה, היא נשמעה לי מאוד יהירה אצלי בראש:

"כי אנחנו הרבה יותר מידי מוכשרים בשביל לעשות שטויות כאלה כל כך הרבה שעות ביום!"

התופעה הזו הפכה לכל כך רווחת בארץ, שכבר אימצנו את המילה האמריקאית- Over Qualified- לשיחות היום-יום שלנו.

כמעט כל המתמחים שאני מכירה הם אנשים שהיו יכולים לתרום הרבה יותר מהאינטליגנציה שלהם במצב שבו לא היו מבזבזים את זמנם על הכנת טפסים וקלסרים במשרדי עורכי הדין. זה לא שמשרדי עורכי הדין היו יכולים להפיק מהם יותר; החברה כולה הייתה יכולה להיעזר בהם! כשאני רואה תוכניות ציבוריות מיושמות בצורה כושלת ומגושמת, כמו למשל הרפורמה בתחבורה הציבורית בגוש דן, נראה לי שכל אחד מהמתמחים במשרד שלי, היה עושה עבודה טובה יותר מהפקידים שהיו אחראים על העניין.

משימות בירור שנותנים לנו כאן ("תבררי לי מהר איזה אישורים אני צריך אם חברה פרטית רוצה לרכוש את המניות של עצמה בחזרה מבעל שליטה בה, ולבטל אותן"), יכולנו לבצע גם בשאלות שלא מתעסקות רק בניירת וטפסים להגשה. היינו יכולנו ללמוד מה המנגנונים השונים בעולם, שגורמים לזה שבאירופה, למשל, החיים נראים יותר נינוחים.

תחשבו לדוגמא, שבמקום כל הזמן שמקדישים מתמחים צעירים לחיפושים משפטיים, היו בודקים איך הצליחו לבנות רכבת תחתית יעילה ברומא, מתחת לכל המבנים העתיקים בלי להרוס אותם.

אולי היינו מצליחים סופסוף לבנות רכבת תחתית גם בתל אביב?

אם הצליחו לבנות מערכת כזו בלי להרוס בניינים מתקופת האימפריה הרומית, למה שלא יצליחו לבנות משהו דומה בלי להרוס את המבנים משנות החמישים בארלוזורוב?

מה שעוד יותר מעצבן אותי במצב ה"אובר-קוואליפייד" הזה, הוא שגם אין דרך להוכיח את עצמך כל עוד לא נותנים לך משימה שדורשת יצירתיות, ומשימות יצירתיות לא כל כך נפוצות במשרדי עורכי דין.

כבר אמרו לי למשל, לכתוב מכתבי תגובה לעורך הדין של הצד השני (לפני שמגיעים לבית המשפט), ולהכחיש את כל הטענות שייחסו ללקוח שלנו, כשאני בכלל לא יודעת מה באמת קרה במציאות.

בחוסר הוודאות הזה, כתבתי בניסוח עדין:

"טענות מרשך תמוהות בעיני, ומרשי מתכחש להן מכל וכל."

כשנשלח המכתב הסופי, ראיתי ש"תיקנו" את הניסוח שלי, והחליפו אותו במשפטים כמו:

"חוצפתו של מרשך אינה יודעת גבולות!!!"

"מרשי מעולם לא פעל ללא הסכמה..."

אחר כך, בכירים כמו הצורר חושבים שהמתמחה לא יודעת להתנסח בחריפות כשצריך, ושואלים בקולי קולות:

"למה אי אפשר אף פעם למצוא עובדים מוצלחים?!"

הם מתהלכים להם במשרד, חיים באשליה מרירה ש"פשוט אין צעירים מוצלחים מספיק", ו"כל המתמחים האלה פשוט טיפשים; כולם מפונקים היום!".

טוענים בלי בושה שכל הפקולטות למשפטים היום הפכו לבדיחה, וכולם מפונקים ולא יודעים לעבוד.

הם מאכילים את עצמם בסיפורים על גבי סיפורים שונים:

חושבים שלמרות שבכל שנה הם מראיינים עשרות מועמדים, ודורשים סטודנטים "איכותיים" ו"מגדילי ראש", המשרדים היותר פלצניים מהם כבר זכו בסטודנטים ה"באמת טובים" מספר חודשים לפני כן.

לרגע אחד, הם לא עוצרים לחשוב שבעצם הבעיה טמונה בהם עצמם.

במקום לנסות להסביר את עצמם טוב יותר, ולהגיד בבירור מה לעזאזל הם רוצים, יותר נוח להם לפטר ולהחליף עובדים כל שנה (וכמובן שתוך כדי הם מבקשים בלי סוף ארכות ודחיות במועדי ההגשה, ומורחים את המשפטים על פני שנים), כשאין כמעט הבדל בטיב העבודה; הרי מדובר בעיקר בניירת שלא באמת צריך להקדיש לה מחשבה, אז מה זה משנה אם העובד הוא גאון או מפגר?

מה זה משנה אם במכתב כתוב:

"מרשי מתכחש לטענותיך מכל וכל"

או אם כתוב:

"חוצפתו של מרשך השקרן אינה יודעת גבולות!"

הרי השורה התחתונה היא זהה, ורק ההתלהמות (המאוד מיותרת וחסרת טעם בעיניי) מתווספת.

האם כולנו צריכים להשלים בסופו של דבר עם חיים של בינוניות בעבודה, וחוסר אפשרות להוכיח את עצמינו?

האם בזה מתמצה הפוטנציאל של עורכי דין?

ואולי בכלל אנחנו אמורים להוכיח את עצמינו מחוץ לעבודה, אבל במציאות שבה אין חיים מחוץ לעבודה, התסכול שולט?

שלכם בתהיות,

הסטאז'רית