ברור לי שתופעת הצביעות במקומות עבודה, בכלל לא בלעדית לתחום עריכת דין, ובכל זאת, איכשהו נראה לי שבתחומים אחרים שבהם באמת מקדמים אנשים על סמך כשרון או יעילות (וכשהבוסים הם לא עורכי דין שמתפרנסים מלשקר ולעשות מניפולציות), הרף של הזיוף הרבה יותר נמוך.

יש כל כך הרבה פעמים שצריך לבלוע את הגוש הזה בגרון, ולחייך לאנשים שאתה לא סובל במשרד, ואפילו המחשבה המנחמת שאולי כשתעזוב, ביום האחרון, תפרוק את זעמך על כולם ותגיד מה אתה באמת חושב עליהם, אפילו המחשבה הזו, לא תתממש עבור כל הצעירים שלא רוצים "לשרוף" את הקשרים ולאבד ממליצים פוטנציאליים.

ברשותכם, התמרמרות על שלושה מצבי צביעות מעצבנים במיוחד במשרדים-

המזכירה:

במשרד יש די הרבה מזכירות, שמטפלות בקבוצות של עורכי דין במשמרות בוקר ומשמרות ערב. לצערי הרב, כולן צעירות יפיפיות ורזות, מה שמאוד מעצבן בחורה כמוני, שהייתה מעדיפה שלפחות במקומות עבודה, יעריכו נשים לפי מה שהן עושות ומשיגות, ולא לפי איך שהן נראות.

עובדה עוד יותר מרגיזה, היא שאחת המזכירות, מסרבת לעזור למתמחים. גיליתי את זה כשהייתה לי בקשה לכתוב לבית המשפט, ועורך הדין שהטיל עליי את המשימה ביקש שאתן לו אותה בשלושה עותקים כרוכים.

סיימתי לנסח, וביקשתי מהמזכירה להדפיס לי שלושה עותקים נפרדים ולכרוך אותם.

"למה את לא כורכת בעצמך?", היא שאלה אותי.

-"מה זאת אומרת? אני אפילו לא יודעת להשתמש במכונה לכריכות..." עניתי במבוכה, תוהה על פשר השאלה שלה.

-"אז בואי אני אלמד אותך להשתמש במכונה, ומעכשיו תוכלי לכרוך לבד. זה לא התפקיד שלי לכרוך בשבילך בקשות."

פעורת פה שאלתי את עצמי: 'אז מה כן התפקיד שלך?! את מזכירה!".

במצבים האלה, האפשרות "להלשין" על המזכירה לעורכי הדין, רק תצייר את המתמחה כמפונקת שלא מוכנה לעשות בעצמה עבודות טכניות פשוטות, או שתציג אותה כחסרת יכולת לבצע את המשימה הסופית: "נו מה? את לא מסוגלת לבקש מהמזכירה שתכרוך לך בקשות? אין לך שום יכולת להאציל סמכויות ולהפעיל אנשים? איך תתקדמי ככה במקום עבודה?"

הצגתי את הפרצוף הכי תמים שיכולתי, ושאלתי את עורך הדין שהטיל עליי את המשימה, אם הוא כשהוא נתן לי את המשימה, הוא רצה שגם אכרוך בעצמי את הבקשות, "פשוט הבנתי מהמזכירה שאני אמורה לכרוך לבד... אין לי בעיה עם זה, רק שזה ייקח לי יותר זמן ממה שחשבתי, כי קיוויתי שהיא תכרוך, ואני בינתיים אספיק עוד כמה דברים שביקשת..."

-"טוב, אז תכרכי, ואני אחכה עוד קצת", הוא השיב.

הייתי בהלם! אפילו עורך דין יחסית בכיר לא מוכן להגיד לה לעשות את העבודה שלה?

רק בהמשך גיליתי שהיא שוכבת עם הצורר. שתי מזכירות אחרות סיפרו לי. כל המשרד כבר יודע, אז אף אחד לא מתלונן בפני הצורר, ששכר אותה לתפקיד, כי כנראה שמי שיתלונן ימצא את עצמו מפוטר.

מאז, הכל כבר מובן לי, וכשהיא במשמרת, אני מטפלת בניירת בעצמי.

העיקר להמשיך לחייך אליה כל בוקר...

בכירים שמביאים את הילדים שלהם למשרד:

אחד השותפים הביא היום את שני הילדים הקטנים שלו לביקור במשרד. בן ובת, בני בערך 6 או 7, שהגיעו כי אשתו הנחיתה עליו איזה מקרה חירום, שגרם לזה שלשם שינוי, הוא יהיה זה שחייב לעשות איתם משהו.

שמעתי צווחה של הילד הקטן, יחד עם טיפוף רגליים במסדרון לעבר החדר שלנו- המתמחים- עד שהוא בלם מול הדלת שלנו, ואחותו הצטרפה אליו. שניהם עמדו בפתח ובהו בנו, כשהתחלתי להרגיש כמו חיה בגן-חיות, שבוחנים אותה בכלוב, וזורקים לה חתיכות אוכל.

אתוודה כבר עכשיו ואספר לכם, שאני לא ממש מתלהבת מילדים קטנים. לא שאני איזו אשת חתולים מרושעת ששונאת אותם; אני פשוט לא מגיבה אליהם כמו נשים אחרות. אבל כשמדובר בילדים של השותף, הבנתי מהר מאוד שכולם צריכים להתחנף ולהצהיר כמה שהילדים שלהם חמודים ו-"איזה מתוק אתה! איך קוראים לך?"

כולם התחנפו לילדים האלה כמו כלבים; וזה בזמן שרוב העובדים במשרד ממורמרים כל כך על זה שלהם אין אפילו מספיק שעות נוכחות בבתים שלהם (או שאולי עליי לומר: בכוכי הדירות המפוצלות שלהם?), כדי לגדל אפילו גור לברדור.

אם יש איזשהו בכיר שקורא את הבלוג שלי, אני רוצה לבקש: אנא מכם, אל תביאו את הילדים שלכם למשרד. זה רק זורה מלח על הפצעים של כל העובדים העבדים שלכם.

הרי, לעובדים הזוטרים יותר במשרדים הפלצניים אין שום סיכוי לגדל ילדים בעצמם כל עוד הם זוטרים, בין אם מחמת המשכורת (שאולי לא נמוכה, אבל לא באמת מספיקה לגידול ילד בתוספת תשלום לשמרטפים ומטפלות), ובין מחמת שעות העבודה המופרעות במשרד שאולי יאפשרו לעובדים ללדת ילד, אבל לא ממש יאפשרו לגדל אותו, או אפילו לראות אותו באור יום.

כשהילדים של השותף התחילו להציק יותר מידי לאבא שלהם, המזכירה המעצבנת של הצורר (שגם ככה לא עושה שום דבר מועיל במשרד) קיבלה את המטלה להוציא אותם להסתובב בשאר הבניין, ולעשות להם בייבי-סיטר. מאוד חינוכי!

עיסוק בנושאים משפטיים בלבד?

אחד הדברים שהמשרדים הגדולים אוהבים להדגיש לגבי עצמם בכל ראיון התמחות או חוברת שמפרסמת אותם, הוא שאצלם, הסטאז'רים מתעסקים רק בנושאי משפט, ולא נשלחים להכין קפה, לשטוף כלים או לאסוף את הילדים של השותפים מהגן (כמו שקורה במשרדים פחות יוקרתיים).

במילים אחרות: הניצול של המתמחים נעשה רק בתחום המקצועי, ולכן זה בעצם יועיל להם בסופו של דבר, ללמוד את המקצוע.

אני כנראה לא הראשונה שתגלה לכם שזה בולשיט. מעבר לעבודות מזכירות שנופלות על מתמחים בזכות מזכירות כנ"ל, הבכירים לא מתביישים לתת לסטאז'רים עבודות שנשמעות "משפטיות", אבל למעשה מהוות טיפול בענייניהם האישיים. בין היתר, אני מדברת על:

-          התמקחות עם נציגי שירות בפלאפון על המחירים והתנאים (כשהשותפים קוראם לזה: "ליישם את ההבנה בדיני חוזים ומו"מ"),

-          ויכוחים עם ביטוח לאומי על נקודות הזיכוי והחזר המס לאשתו של הבוס (הם קוראים לזה: "בירור משפטי במיסים"),

-          ניסיון לבטל את דוח התנועה שהבן של הבכיר קיבל לפני חודש ("עיסוק בדיני תעבורה")

גם כאן, כמו תמיד, הבכירים מציגים על הנייר שהכל כשר, והמתמחים צריכים להמשיך לשתוק, ורק לחייך.

ממני,

הסטאז'רית