לקראת סוף יום העבודה אתמול, בזמן שכבר לא הייתה לי שום עבודה, אבל לא יכולתי ללכת הביתה (כי אני הרי מתמחה אז אני צריכה להישאר עד שאחרון עורכי הדין יעזוב), קראתי כתבת דעה בווי-נט שנקראת: "אתן בהריון? אל תנצלו את החוק".

בכתבה סופר על נשים בהריון שמנצלות לרעה זכויות שחוקי עבודה שונים מקנים להן (חסינות מפיטורין, הגבלת שעות העבודה יחד עם איסור על הקטנת השכר וכדומה). כתבו על נשים שמשקרות למעסיקים שלהן וסוחטות מהם כספים והטבות, ובטוקבקים, הופיעו תגובות המגנות רוע לב כזה, והמון מגיבים אחרים כתבו ש"הנשים הישראליות, כמו גברים ישראליים, לא  יוצאות פראייריות".

מבלי להתייחס להיבטים מגדריים, לגבי ההבנה שגם נשים הן לא תמימות לחלוטין בעולם העבודה, חשבתי לעצמי:

כמה משונה זה לשמוע ביקורת על אנשים שמשקרים למעסיקים שלהם!

 אמנם ניסו להבהיר בכתבה שזה ממש נורא לתחמן מעסיקים, אבל בואו נודה באמת:

כולם משקרים לבוסים שלהם- אפילו כשהם רק בוסים פוטנציאליים.

אם עברתם ראיון התמחות במשרד פלצני- אתם יודעים שזה נכון. פתאום לובשים חולצה מכופתרת ומכובדת, פתאום לא מציינים שאין לנו כוח לעבודות מטומטמות במשפטים בשיטת הצ'ק ליסט (אותה שיטה שרובנו מקללים), ויש אפילו מי שמתכוננים מראש לשאלות מקצועיות בראיון- כי שכחו את כל החומר דקה אחרי שעברו את המבחן!

יש ספרים מקצועיים, וכתבות בעיתונים שמלמדות אותנו איך לשקר בראיונות עבודה ובקורות חיים (ולא מעניין אותי אם הם קוראים לזה "לייפות את המציאות"), ותרבות הצביעות כלפי המעסיק נמשכת גם בעבודה עצמה:

כל מי שלקח "יום מחלה" גם כשלא היה חולה, רק כדי שיוכל להמשיך לישון קצת בבית, בעצם שיקר לבוס. אבל בשוק העבודה המודרני, ובמיוחד בקרב משרדי עורכי דין פלצניים, הניסיון לתחמן את המערכת לא נתפס בדרך כלל כדבר רע או בלתי מוסרי, כי ברור לנו שהמעסיקים מנצלים אותנו יותר.

כשחשבתי על למה גם אני צבועה כלפי הבוסים שלי, הרגשתי כמו בדילמת העצורים; אותו מצב שבו שני חשודים בשוד נתפסים, ולכל אחד מהם יש אפשרות להודות בביצוע הפשע, או להכחיש. אם שניהם יכחישו, אפשר יהיה רק להחזיק אותם במעצר למשך שנה עם הראיות הקיימות, אבל לא יוכלו להרשיע בשוד, כך שאחרי שנה הם ישתחררו.

אם שניהם יודו, כל אחד מהם ייאסר לעשר שנים. אבל במצב שבו אחד מהם יכחיש, והשני יודה, המכחיש ייאסר לחמש-עשרה שנה, והחשוד שהודה ישוחרר כעד מדינה.

התוצאה לפי תורת המשחקים, היא שבמצב חד פעמי, שניהם מודים, ונכלאים כל אחד לעשר שנים, וזאת למרות שאם שניהם היו מכחישים, הם היו יושבים הרבה פחות זמן במאסר.

אולם, כאשר מדובר ב"שחקנים חוזרים" (כלומר: אותם החשודים מבצעים פשעים רבים ועומדים בדילמה שוב ושוב), הם מבססים אמון ומשתפים פעולה, ומכחישים.

נראה לי שמאמנים ומתמחים עדיין כלואים ב"משחק חד פעמי" של הדילמה:

המעסיקים חוששים שאם לא ינצלו את העובדים, וידרשו רק עבודה יעילה ונטולת שקרים- ינוצלו. לכן, הם מראש דורשים 11 שעות עבודה ביום (או אפילו יותר), מתוך ידיעה שהעובדים יהיו יעילים רק בחצי מהזמן הזה, במקום לבקש מהעובד 6 שעות עבודה ביום, ולסבול ממצב שבו הוא יעיל רק שעתיים מתוכן, או אפילו פחות.

מנגד, העובדים מרגישים בנוח לבקש העלאות ותוספות גם בלי שהם עובדים קשה יותר, מתוך ידיעה שהמעסיק כנראה גם ככה מרוויח עליהם הרבה יותר ממה שהוא משלם להם, והם לא רוצים לצאת פראיירים.

מה שחסר כדי לפתור את הבעיה הזו, הוא אמון.

אבל איך אפשר בכלל לתת אמון בעורכי דין?

בניגוד לאמון בעסקים משפחתיים, או ליעילות מסוימת שהתפתחה בהיי-טק בעקבות הורדת מפלס הפלצנות (לעבוד בגוגל או באינטל זה גן עדן מבחינת התנאים, ואפשר לבוא אפילו בכפכפים וטרנינג!), נראה לי שדילמת העצירים בשוק עריכת הדין לא תיפתר (לטובה) בעשור הקרוב, ולצערי, העובדים ישארו הסובלים העיקריים.

ואם לחזור לתחמונים של נשים בהיריון בשוק העבודה, הנה דוגמא קטנה להמחשה:

בשנת 1976, בחורה בשם פנינה ליפשיץ-אבירם עתרה לבג"ץ כנגד החלטה של לשכת עורכי הדין, למנוע ממנה לגשת לבחינות הלשכה. למה לא אפשרו לה לגשת לבחינות? –כי במהלך ההתמחות, פנינה נכנסה להריון ויצאה לחופשת לידה. הלשכה טענה, שמכיוון שנעדרה מההתמחות במשך שלושה חודשים (התקופה שבה הייתה בחופשת לידה), היא לא השלימה את תקופת ההתמחות הנדרשת, ולכן היא חייבת להמשיך להתמחות עד שתשלים שנה מלאה של התמחות.

כל טיעוניה של פנינה על פגיעה בזכויות נשים הרות, שבדרך כלל ביהמ"ש העליון מאוד אוהב לקבל, נדחו, כאשר הוחלט ש"הדרישות המקצועיות של הלשכה" לא יאפשרו למתמחים להתחמק מחובותיהם על ידי ניצול הזכויות של חוקי העבודה.

מעצבן, נכון?

גם אותי. מעצבן מספיק כדי שפשוט ארצה לנצל את המערכת בכל צורה אפשרית. 

סוף לדילמה.

הסטאז'רית

* למתעניינים, מדובר בבג"ץ 335/76 שפורסם בנבו.  

לינק לכתבה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4106425,00.html