אחרי זמן מה של עבודה במחלקת הליטיגציה שמייצגת בעיקר נתבעים (ובמיוחד תאגידי ענק שנתבעים), הבנתי שיש כמה טריקים מלוכלכים שחוזרים על עצמם כשמגנים על נתבעים שמנסים למשוך זמן, להרתיע תובעים ולהעמיס עליהם עלויות בניהול התיק.

אני מניחה שרוב המתמחים מסייעים לעורכי הדין לממש טריקים מלוכלכים בלי בכלל לחשוב על כמה שהם הורסים לנו את "מערכת הצדק"; לא שזו אשמתם, כי הרבה פעמים לא מגלים למתמחים איך בדיוק ישתמשו בתוצאות החיפושים המשפטיים שהוטלו עליהם בסופו של דבר. אבל אם עוצרים לרגע לחשוב על סוגי הטיעונים שצצים בכמעט כל משפט נגד גופים גדולים, מתחילים לשים לב לעיוות שנוצר.

ובכן, בהיותי חובבת חשיפת עיוותים במערכת, הבה אספר לכם על כמה טענות שתמיד יועלו במשפטים נגד תאגידים גדולים שסרחו:

א)      חוסר תום לב- זה לא משנה אם התובע הוא דובון אכפת-לי: עורכי הדין של הנתבע תמיד ינסו ללכלך עליו, ולצבוע אותו כ"חסר תום לב", בתקווה שהשופט יקנה את זה, ויעניש אותו קצת על ה"רשעות" שלו.

ברגע שמגיעה תביעה חדשה, בדרך כלל נותנים לאחד המתמחים להתחיל לחפש לכלוך על התובע עצמו וגם על עורך הדין שלו- בגוגל, בפייסבוק, בהצהרות שנתן לפרוטוקולים בתיקים אחרים (הרי למה שלא ננצל את המאגרים המשפטיים עד תום?) ובכל מקום אפשרי אחר. מנסים לצייר כל אחד כתובע סדרתי "שנהנה לבזבז את זמנו של בית המשפט", או שמחפשים הצהרה שלו שאיכשהו אפשר לפרש אותה כך שנוכל להגיד: "התובע סותר את עצמו, ויש להשתיקו מלטעון נגד מרשי בתיק זה",

או שסתם מנסים לתאר אותו כחלאת המין האנושי.

הטענה הזו תמיד עולה, כי לתובעים יש מין "מלכוד 22":

כדי לבסס את התביעה שלהם, הם חייבים להציג לבית המשפט ראיות, למשל בתביעה על הטעיית צרכן: צריך להראות קבלה או חשבונית מס של הקנייה, צילום של פרסומת שהטעתה אותם מלפני הקנייה, וכל ראיה אחרת שמוכיחה שמה שהם מצהירים הוא באמת נכון. אבל ברגע שמציגים את הראיות האלה, עורכי הדין של הנתבעים טוענים שעצם העובדה שהתובע אסף את הראיות האלה, מעידה על זה שהוא קנה את המוצר מתוך כוונה לתבוע מראש, ובפועל הוא לא הוטעה. ואז התובע, חייב להתחיל להסביר שבעצם הוא שמר את הראיות בתום לב (ולהנפיץ תירוץ כלשהו), או להתחיל לחפש פסיקה שאומרת שרק בגלל שהוא תכנן לתבוע מראש עוד לא אומרת שהוא חסר תום לב, ושמה שיותר חשוב זה שהייתה הטעיה של צרכנים, והשופט צריך להתייחס לקייס עצמו (!)- כך או כך, מדובר בתוספת כאב ראש לתובע, שלא ממש קשורה לשאלה האמיתית: האם הנתבע ביצע הטעיה.

ב)      חוסר סמכות- טענה נוספת שעולה המון, היא הטענה שלביהמ"ש שאליו הוגשה התביעה, אין סמכות שיפוט בתיק. בדרך כלל זה קורה כשאפשר, ולו בפרשנות דחוקה במיוחד, לסווג את אחת מעילות התביעה כעילה "מיוחדת" לבימ"ש ייחודי כלשהו. הכוונה שלי היא לכל אותן ערכאות מומחיות שיצרו, וקבעו שרק הן יטפלו בנושאים שהן מומחיות בהם, למשל: בית הדין לעבודה אמור לטפל בכל עילה שקשורה לדיני עבודה ויחסי עובד-מעביד, או לדוגמא המפקח על רישום מקרקעין אמור לשפוט בכל סכסוך בין שכנים בבית משותף על הפרת התקנון של הבית המשותף.

הבעיה היא שלערכאות המיוחדות האלה אסור לשפוט בשום נושא אחר (שמחוץ לתחום ה"מומחיות" שלהן), ואז, בכל פעם שמגיעה תביעה שמורכבת מעילות שקשורות גם לתחום המומחיות, וגם לתחום שמחוץ למומחיות (ורוב התביעות הן כאלה), מתחיל ויכוח מטורף על הסמכויות.

אם לדוגמא, יש אדם שתובע את המעסיק שלו על כך שהוא הפר איזושהי חובה, אז התביעה נשענת גם על הפרה של דיני עבודה, וגם על דיני הנזיקין (כי הוא בדרך כלל תובע את הנזק שנגרם לו בעקבות ההפרה).

אם התובע הגיש את התביעה לבית הדין לעבודה, במשרד שלי יטענו מיד שלביה"ד לעבודה אין סמכות לדון בטענות הנזיקיות, שהרי זהו בית דין שמוסמך לדון אך ורק בתביעות בעילות מדיני העבודה, ו"יתכבד התובע ויגיש את תביעתו בבית משפט אזרחי רגיל",

או לפחות ינסו למחוק בערך חצי מהסעיפים בכתב התביעה, ויגרמו לה להישאר דלילה ופחות מבוססת.

אם לעומת זאת התובע היה מגיש את התביעה בבימ"ש שלום או מחוזי, היו צועקים מיד:

 "התביעה מתבססת על עילות מדיני העבודה, והסמכות הייחודית בנושאים אלה נתונה לבית הדין לעבודה. לביהמ"ש האזרחי אין סמכות לדון בתביעה".

ואם התובע היה מפצל את התביעה לשתי עילות נפרדות, ומגיש תביעה רק בעילה הנזיקית בבימ"ש אזרחי רגיל, ותביעה נוספת רק בעילת דיני עבודה בבית הדין לעבודה- היו מיד אומרים:

"התובע פועל בחוסר תום לב, ומנסה לתבוע פעמיים בגין אותו מעשה (כי הרי העובדות הן זהות). כפל תביעות כזה הינו פסול וזדוני, ולכן יש לדחות את התביעה!"  

ג)        יש לסלק את התביעה על הסף- בעזרת טיעונים כמו הנ"ל, עורכי הדין מגישים קודם כל בקשה לסילוק על הסף. למי שלא מכיר את המונח, אתרגם אותו לשפת בני אדם:  בקשה של הנתבע להעיף את התביעה נגדו הודות לאיזה בלוף משפטי שבכלל לא קשור לנושא התביעה, ולא עונה לעניין לגבי כל הטענות שהתביעה מעלה. כמו למשל, הטענה שביהמ"ש לא מוסמך לפסוק בעילות התביעה, או שהתובע חסר תום לב.

עוד לא נתקלתי בתביעה אחת שהוגשה נגד לקוח שלנו, שלא זכתה לטיפול הכול כך שגרתי הזה מצד המשרד. הרעיון של הבקשה לסילוק על הסף, הוא כאמור להעיף את התביעה (בלי שבכלל נותנים כתב הגנה מנומק שמצדיק את ההתנהגות של הנתבע) בגלל איזו סיבה טכנית, שתיאורטית באמת עשויה להיות חשובה, אבל עם החוקים והפסיקה המעוותים של ישראל, שמחייבים את התובע לגלות למי יש את הסמכות לדון בתביעה שלו, ומטרטרים אותו בין כל מיני ערכאות ייחודיות, קשה לי לומר שזה באמת מוצדק.

לכל בקשה כזו, התובע חייב להגיב, כי אחרת הוא מסתכן במצב שהשופט יקבל את הבקשה כי אין התנגדות, וככה תובעים מוצאים את עצמם מתקטננים על שטויות שבכלל לא קשורות לתביעה עצמה (וכמובן שכל דבר לוקח חודשים ואפילו שנים), כשהם חייבים לחפש בעצמם פסיקה וחקיקה במשך שעות, או לשלם הון תועפות לעורך דין שיטפל בזה בשבילם.

בקשות לסילוק על הסף הן מסמך נפרד מכתב הגנה, ובדרך כלל כשמגישים בקשה לסילוק על הסף, מקבלים גם רשות להגיש את כתב ההגנה מאוחר יותר (כי אולי יסלקו את התביעה על הסף בלי שיינתן כתב הגנה בכלל)- מה שקונה לנתבע עוד זמן.

מסבירים לי במשרד שכל המשחקים האלה הם מה שמאפיין עבודה של עורך דין, ולכן אני חייבת להתמצא בהם, ולהכיר היטב את תקנות סדר הדין האזרחי. אפילו הבחינות של לשכת עורכי הדין מתמקדות בעיקר בתקנות האלה (ככה לפחות שמעתי).

אבל לי זה נשמע נוראי.

האם רק לי צורם שכדי להגיש תביעה צריך לגייס הון תועפות ולשכור עו"ד חלקלק?

ושרוב ההתעסקות בביהמ"ש בכלל סובבת סביב שאלות שלא קשורות לסכסוך עצמו?

למה רק מי שיכול להציג את עצמו על הנייר כ"שה תמים" יכול לתבוע את הזכויות שלו?

כשכל משפט נמשך שנים על גבי שנים, איך שופטים מצפים מאדם פשוט שלא יוותר על התביעה לחלוטין?

ומה עוד בן אדם פשוט יכול לעשות כדי לעמוד על שלו?

ממני,

הסטאז'רית