בדרך כלל, לא מחלקים למתמחים יותר מידי מחמאות במשרד. זה כנראה נובע מכך שגם ככה לא נותנים לנו עבודות מסובכות מידי, אז אם הצלחנו באיזו משימה, זה לא ממש ביג דיל. אבל יש גם הרבה פעמים שעורכי הדין גורמים למתמחים להיראות מגוחכים בעיני עורכי דין בכירים יותר, או שותפים.

הנה תרחיש לדוגמא שקרה לי כבר לא מעט פעמים:

עורך דין זוטר במשרד מקבל משימה מאחד השותפים הבכירים. הוא מעביר את המשימה למתמחה העלובה שתעשה את העבודה השחורה- אני.

אני כותבת את המסמך המבוקש ומעבירה לעורך הדין שיבדוק, והוא אומר לי:

"זה נראה די טוב, אני רק רוצה להכניס כמה שינויים קטנים בניסוח, ואז אשלח לשותף".

כשאני רואה את המייל שהוא שלח לשותף, ובודקת מה (העו"ד) שינה בניסוח, אני מגלה שלל שגיאות כתיב, שנובעות משינויים כמו: "המיזם היוזמה מעוררת מספר סוגיות."

תוצאה סופית: השותף חושב שהמתמחה העלובה לא יודעת לכתוב עברית תוך הבדלה בין זכר ונקבה. כמובן שהמתמחה גם לא יכולה להגיד שהטעויות בעצם נובעות מעורך הדין, כי מי היא שבכלל תפנה למישהו בכיר כל כך כשיש עורך דין זוטר יותר שאפשר לפנות אליו?

(בתרגום לשפה שלהם: "שהמתמחה תטריד מישהו בדרג נמוך יותר משלי- אני כבר מספיק מכובד מכדי להתעסק עם האנאלפביתים הצעירים האלה...")

אחרי שבועיים-שלושה בסטאז' בדרך כלל כבר מתרגלים לרעיון שלאף אחד במשרד לא ממש אכפת מהבעיות, הרעיונות והדעות שלך, ומקבלים את העובדה שאנחנו כאן כדי להוריד מהם כמה שיותר עבודה שחורה ולהקל להם על החיים: לא להפריע עם תלונות על הרגשות שלנו.

בהקשר הזה: אל תתנו לאמירות של המראיין לכם להטעות אתכם. כשאומרים לכם שהתקבלתם ומוסיפים:

"אל תהסס לפנות אליי בכל בעיה או שאלה"

הם לא באמת מתכוונים לזה.

אם באמת תנסו לפנות אליהם, הם בהחלט עלולים לגלגל עיניים, להראות את חוסר הסבלנות ולבקש מכם לבוא בפעם אחרת, כשהעומס ירד והם יהיו קצת פחות עסוקים. והם תמיד עסוקים.

אבל היום, לשם שינוי, קיבלתי מחמאה על עבודה טובה. נתנו לי חמש שאלות לבירור משפטי, ומצאתי לכל אחת מהן תשובה ברורה, חד משמעית ובעלת אסמכתאות מפורשות בחקיקה ופסיקה. כשהתיישבתי אצל עורך הדין ששאל את השאלות, כדי לתת לו את התשובות ולהראות לו בדיוק את הסעיפים בחוק והשורות בפסקי הדין שתומכות בתשובות, הוא אומר:

"יפה. זה נחמד לראות סופסוף שמתמחה עושה את העבודה שלו, כי אין דבר יותר מעצבן מלשאול את המתמחה, ואחרי שעתיים לשמוע ממנו שאין תשובה, כשבעצם יש אחת, ואני לא אזכיר פה שמות..."

חיוך זדוני יושב לו על הפרצוף כשהוא אומר את זה.

חייכתי לשנייה ושתקתי.

האם הייתי צריכה לגונן על מתמחים אחרים ולהגיד שזה לא כל כך פשוט לברר את הדברים האלה?

להחזיר איזושהי עקיצה על היחס המזעזע מצד עורכי הדין שאולי גורם לנו להיות לא יעילים?

האם ככה גורמים למתמחים להפוך לעורכי דין מרושעים?

האם כל הערכה מהבכירים יותר בהכרח קשורה לתחרותיות בין המתמחים?

ואם כן, האם לכל הערכה מתלווה תחושת אשם?

מוטרדת,

הסטאז'רית