כשמתחילים את ההתמחות, צריך להתרגל די מהר לעובדה שבניגוד לציפיות שלכם ללמוד איך הכול מתנהל ולהבין את התמונה הגדולה, לעורכי הדין שמאמנים אתכם ממש אין סבלנות להתחיל להסביר לכם על התהליך הארוך שמתוכו אתם תקבלו רק משימה קטנה. ניסיתי להסביר את זה לאחד המתמחים החדשים ששאל אותי:

"למה לא מצמידים אותי לאיזשהו תיק, שאדע מה בדיוק קורה בו, ואלווה אותו מהסוף להתחלה, במקום לתת לי כל פעם לעשות איזה משהו בתיק אחר, שאין לי מושג בו מי נגד מי?"

גם כשאני התחלתי קיבלתי כל מיני משימות שנשמעו כאילו נתנו לי הוראות בסינית:

"תוציאי לי בבקשה את הדוחות של חברת X ותתייקי בתיק דיו-דיליג'נס של עסקת Y. אה, והלקוח לחיוב זה Z."

מי זו חברה X?

איך היא קשורה לעסקה Y?

מה בכלל קורה בעסקה Y?

מה הלקוח שלנו עושה בעסקה? מוכר? קונה?

על כל השאלות האלה אף אחד לא ממש טורח לענות, ואם תשאלו את עורך הדין שנתן לכם את המשימה, סביר להניח שהוא פשוט יתעצבן שאתם מטרידים אותו בשאלות ויגיד:

"אני עסוק, וממש אין לי זמן להתחיל להסביר לך עכשיו את כל המבנה של העסקה- אני צריך רק שתוציאי לי את הדוחות. אם את ממש מתעניינת, את מוזמנת לקרוא בעצמך מכתבים וחוזים בקלסרים, ולנסות להבין. אבל את בטח לא יכולה לחייב את הלקוח על הזמן שאת בוחרת להקדיש לקריאה כזאת".

הסיבה היא, שתיקים נמשכים שנים על גבי שנים. לא רק התביעות בבתי משפט, אלא גם עסקאות:

יש לנו למשל מיזוג של שלוש חברות לחברה אחת, וכדי שרשם החברות יסכים לרשום את המיזוג, הוא דרש הין היתר חוות דעת של מס הכנסה שמצהירה שאין בעיה עם המיזוג מבחינת מיסים.

מהרגע שביקשנו את חוות הדעת הזו, ועד שרשות המיסים נתנה לנו אותה עברו חמישה חודשים! בקושי זכרתי בעצמי מה הלך שם, למרות שהייתי מעורבת בבקשה ששלחנו.

בגלל זה, למתמחה אין סיכוי ללוות תיק מסוים מתחילתו ועד סופו- הרי הוא יסיים את כל הסטאז' עד שבכלל תהיה התקדמות של צעד וחצי, ועורכי הדין מודעים לזה, ולכן לא טורחים בכלל להתייחס למתמחים כאל יותר מבורג קטן במערכת.

רוב הזמן, פשוט צריך לעשות משימות קצרות יחסית, בתיקים מאוד ארוכים, ומה שבאמת מפתחים בו מומחיות הוא לכתוב ולדבר כאילו יש לכם מושג מה באמת קורה בתיק כולו, כשאין לכם שמץ.

לדוגמא, כשאומרים לכם לכתוב מזכר באיזשהו תיק, ואת החוקים הרלבנטיים קראתם, אבל אין לכם מושג מי מוכר מה למי, ואיך כל זה בכלל קשור ללקוח, אפשר תמיד לכתוב בערפול:

 "החברה שמוכרת צריכה לעשות כך וכך לפי החוק", או "כל חברה שמעוניינת בזה ובזה מחויבת לדווח לפי התקנות".

בסוף המזכר מוסיפים אמירה כללית כמו:

"הוראות חוק אלו משליכות כמובן על תוצאות העסקה, ולכן מומלץ לשאול את הלקוח כיצד ברצונו להמשיך מכאן ואילך".

מה שבאמת מצחיק, זה שהכישרון הזה להיראות כאילו אתם מבינים הכול כשאתם לא (בעיקר צריך לדעת לפרט הרבה רק על החלק שאתם באמת מבינים בו, ולשלב בערפול את מה שאתם לא יודעים לגביו כמעט כלום), מלווה גם את עורכי הדין שמחלקים את המשימות: 

הם יודעים מה העובדות (כי הם אלה שמדברים עם הלקוחות מרגע שפונים אליהם), אבל הם לא באמת טורחים לקרוא את כל החוקים, התקנות, הספרות ופסקי הדין.

כשהם מדברים עם הלקוחות, הם מציינים בערפול את החוקים לפי המזכרים שהמתמחים כתבו להם, ומפטפטים בהרחבה על היישום בנסיבות של התיק.

הרבה מעורכי הדין (אפילו הבכירים יחסית) חושבים בעצמם כמו "בורג קטן במערכת", בלי לנסות לראות את התמונה הגדולה. הבנתי את זה כששאלתי אחד מעורכי הדין במחלקה המסחרית למה הוא לא מוסיף לחוזה שהוא מנסח פסקה שמצהירה מה כוונת הצדדים בעסקה הזו.

"הרי כותבים חוזה למקרה שתהיה בעיה ואחד הצדדים יפנה לבימ"ש, ותמיד כשחוזים מגיעים לבתי משפט, הדבר הראשון ששופטים אומרים הוא שצריך לנסות להבין מה הייתה כוונת הצדדים. אז למה שלא נכתוב מראש, בפסקה הראשונה של החוזה מה הצדדים רוצים להשיג בכריתת החוזה הזה?"

הסברתי.

-          "את עוד צעירה ואין לך ניסיון בתחום של חוזים. זו שאלה חמודה, אבל פשוט לא עושים דברים כאלה בעסקאות רציניות."

הוא השיב בביטול מחויך.

-          "אבל למה לא? אתה יכול לכתוב את זה מראש בחוזה, וזה יחסוך לך הרבה כאב ראש אם זה אי פעם יגיע לבימ"ש."

המשכתי בשלי,

-          "תשמעי סטאז'רית, אני יודע מה אני עושה, בסדר? יש לי קצת יותר ניסיון ממך, אז תתעסקי במשימות שלך ולא בשלי!"

פיתחתי כלל אצבע כזה, שלפיו: אם מישהו לא יכול לענות לך בהגיון על שאלה שלכאורה הוא אמור לדעת את התשובה אליה, הוא כנראה לא באמת יודע את התשובה. ואם הוא תוקף אותך על עצם זה ששאלת, כנראה שהוא לא רוצה שתדע שבעצם אין לו תשובה טובה. אז אני נותנת להם להרגיש כאילו אני תופסת מהם מומחים שמבינים בכל, ומעריצה אותם על המקצועיות שלהם.

אבל אל תתנו להם לעבוד עליכם: עורכי הדין לא תמיד יודעים על מה הם מדברים.

ממני,

הסטאז'רית