לפני שבוע הגיעה למשרד מזכירה חדשה לשעות הערב, ואתמול היא כבר בכתה. אף אחד מהמתמחים לא ממש הופתע, אבל עבור קוראיי הנאמנים והמבולבלים, אפתח בהסבר קצר: המזכירה הוותיקה ביותר במשרד היא יצור מרושע ונוראי, שנוהג להתעלל בכל מי שרק אפשר במשרד.

היא מזכירה במשרד שלנו כבר כמה שנים, וכמה חודשים אחרי שהתחלתי את ההתמחות נודע לי שיש לה רומן עם ה"צורר"- אחד השותפים הבכירים ביותר במשרד. לצורך האנונימיות בבלוג, אקרא לה פשוט: "המכשפה".

הסלידה האישית שלי מהמכשפה החלה עוד בשבוע הראשון שלי להתמחות: עוד לא הכרתי אף אחד, והייתי "שוקיסטית פעורה" באופן כללי, כשבוקר אחד, הגעתי למשרד וגיליתי אריזת מתנה קטנה.

על האריזה היה פתק, ובו ברכה לכבוד יום האישה, מצוות המשרד.

מסתבר שכל אישה במשרד קיבלה אריזה כזו, עם אותה ברכה.

מכיוון שבקושי זכרתי אז את השמות של כל האנשים במשרד, לא ממש ידעתי למי להודות, או מי בכלל אחראי על המחווה הנחמדה, ובהיעדר אפשרות לשאול נשים אחרות במשרד (כל שאר המתמחים הם גברים), פניתי למכשפה.

"היי, ראיתי את המתנה על השולחן, אבל אני בקושי זוכרת פה את השמות של כולם. את יודעת אולי מי ארגן את זה? פשוט אין לי מושג למי להגיד תודה..."

שאלתי אותה כשניגשתי לעמדת הקבלה.

באותו רגע, החליטה המכשפה שזה יהיה משעשע לעבוד עליי, והפנתה אותי לשני עורכי דין (גברים בכירים שלא היו קשורים בכלל לעניין), ואמרה:

"זה הם ארגנו הכל; הם רק לא אומרים לכולם כי הם ממש מצטנעים... אל תתביישי- הם ממש ישמחו אם תודי להם."

המשכו של אותו בוקר היה, באופן טבעי, די משפיל: הצלחתי לעשות מעצמי צחוק בפני שניים מהבכירים (שבאופן לא מפתיע הם גם נטולי כל חוש הומור) כבר בשבוע הראשון להתמחות.

כשאמרתי להם שהמכשפה היא זו שהטעתה אותי, זכיתי גם בהערה ממש לא מנחמת מאחד מהם:

"את יודעת, לא כדאי לך להיות כל כך תמימה- אם תמשיכי ככה את לא תגיעי רחוק במקצוע הזה..." 

אגב, האחראית האמיתית לאותה מחווה, הייתה מנהלת המשרד הקודמת, והיא התפטרה כמה חודשים לאחר מכן. יש לי תחושה שגם היא סבלה ממגוון התעללויות כאלה של המכשפה, שלא פספסה שום הזדמנות לסכסך ולהלשין על מעידות של עובדים לצורר.

היום אני מרשה לעצמי לכתוב עליה בביטחון כזה, כי רק אחרי שדיברתי עם עוד כמה אנשים, הבנתי שהיא מגעילה לכולם, ולא רק אליי.

כמובן, המשרד שלי הוא לא היחיד שיש בו טיפוס מגעיל כמו המכשפה, ונראה לי שבכל מקום אנשים נחמדים סובלים ואפילו בורחים בסוף, בגלל מכשפות כאלו. הבעיה היא שעובדים חדשים בדרגים נמוכים גם ככה נמצאים במצב פגיע, שבו הם צריכים להוכיח את היכולות שלהם בפני בכירים פלצנים, והם פוחדים שלהתלונן על יחס גרוע מהמזכירה יצייר אותם כבכיינים, וחסרי יכולת לעבוד עם אנשים. אז הם שותקים.

מעבר לזה, הדבר האחרון שעובד חדש מחפש הוא לרכוש אויבים במשרד שהוא רק התחיל בו, ולכן כמעט כל מי שעובד כאן התחיל את דרכו בוויתורים והבלגות על התנהגותה של המכשפה.

אבל כשאף אחד לא מזהיר את העובדים החדשים שהמזכירה של הצורר היא מכשפה מרושעת, אנשים פוחדים שהיחס המגעיל שלה, הוא בעצם באשמתם.

"אולי אמרתי משהו לא בסדר? אולי עצבנתי אותה? למה אני עושה טעויות כאלה על השבוע הראשון?!"

וזה בדיוק מה שקרה למזכירה החדשה.

דיברתי איתה קצת כשראיתי שהיא במצוקה, וכשהבנתי שהסיבה לבכי היא המכשפה, שיתפתי אותה במקרים דומים שבהם אני סבלתי ממנה- בין היתר מצבים שבהם ביקשתי ממנה להעביר מסמכים חשובים לעורכי דין שהיו עסוקים באותו רגע, ולמרות שהיא אמרה: "תשאירי אצלי, ואני אמסור לו ברגע שהוא ייצא מהפגישה", המסמכים מעולם לא הגיעו ליעדם (במקרים כאלה כמובן שעורכי הדין מעדיפים להאשים את המתמחה, ולציין ש"התירוצים שלך לא מעניינים אותי- את צריכה להיות מספיק אחראית כדי לדאוג שבתוצאה הסופית אני אקבל את מה שאני דורש!").

רציתי שהבחורה החדשה תבין שהיא באמת לא היחידה שסובלת, ואחרי שגם שאר המתמחים סיפרו לה על מקרי ה"סכין בגב" שהם עצמם חוו מהמכשפה, אי אפשר היה לפספס את הבעת ההקלה העצומה שהופיעה על פניה.

נראה לי שרוב המתמחים, והעובדים הזוטרים בכלל, מעדיפים לשמור לעצמם כל מילה של ביקורת על עובדים אחרים, במיוחד כשהם וותיקים יותר. ההרגשה הזו- כאילו מי אנחנו בכלל, שנתחיל להעביר ביקורת על יחסי האנוש המזעזעים של אנשים במשרד, כשאנחנו בסך הכל מתמחים צעירים, שצריכים להגיד תודה שמעסיקים אותנו?- כבר נטמעה בנו כל כך עמוק, שלפעמים אנחנו מפספסים הזדמנויות לעזור לעובדים החדשים, שסובלים בדיוק כמונו.

רק תחשבו לרגע כמה שזה מנחם, כשמישהו וותיק מכם מגלה לכם שאתם לא היחידים; שאתם לא לבד מול מי שעולה לכם על העצבים...

מעבר לגיבוש בין המתמחים (כי אין משהו יותר כיף מלשנוא אויב משותף), אתם יכולים לעזור המון לאחרים אם מידי פעם בכל זאת תשמיעו קול. אפילו בהערה קטנה.

לפעמים שווה לדבר על זה.

שלכם,

הסטאז'רית