פעם חשבתי שמי שזוכה לקידום בעבודה (בלי פרוטקציות) הוא מוכשר יותר מעובדים אחרים, מוצלח יותר, חרוץ יותר, יצירתי יותר ותורם יותר. לתומי חשבתי שהאנשים שמתקדמים בסולם הדרגות של מקומות עבודה בשוק הפרטי הם פשוט חכמים יותר.

הרבה אנשים היום עדיין חושבים ככה, ונדמה להם שהצלחה במקומות עבודה משקפת כישרון.

אצל משפטנים, לקבל הצעת עבודה כעורך דין במקום שבו עברת התמחות, מצטייר לפעמים בתור המקבילה של קבלה לאוניברסיטה אחרי התיכון- מי שטוב מתברג פנימה, ומי שלא, נאלץ להסתפק בשאריות.

יכול להיות שפעם זה היה נכון, אבל היום זה פשוט לא ככה!

ככל שאני מדברת יותר עם עורכי דין צעירים שנשארו במשרד אחרי ההתמחות, אני מכירה יותר ויותר בכך שהקריטריון הבולט ביותר ל"קידום" הסטאז'רים, בהפיכתם לעורכי דין שכירים, הוא צייתנות וכניעה.

זה פגע בי חזק לפני כמה שבועות, ביום שהתחבורה הציבורית (רכבת, דן ואגד) הושבתה למשך שעות הבוקר.

ביום שלפני השביתה, קראתי על ההשבתה המתוכננת, ושאלתי את המתמחים האחרים איך הם מתכננים להגיע. לרובם אין רכב, וגם למי שיש- החנייה בתל אביב לא בדיוק נוחה וזמינה, ולכן כתבתי למנהלת המשרד מייל, בו שאלתי אם יש אפשרות לארגן איזושהי הסעה למי שלא מגיע עם רכב, או אולי לאפשר החזר על מוניות.

כיתבתי את כל המתמחים והמזכירות, בהנחה שהם העובדים שתלויים לגמרי בתחבורה ציבורית כדי להגיע לעבודה.

מנהלת המשרד נכנסה לחדר של הצורר כדי לקבל מענה, וחזרה עם התשובה:

"המשרד לא יחזיר הוצאות נסיעה במונית מטעמים אישיים. תסתדרו."

אחרי שהאדמתי מהכעס, ניסיתי לעודד את המתמחים האחרים ושניים מעורכי הדין הזוטרים יותר להצטרף אליי לשיחה משותפת עם הצורר, אבל התגובות הצוננות שקיבלתי הוציאו לי את הרוח מהמפרשים:

"אל תתחילי במאבקים איתו- חבל,"

אמרה לי עורכת דין צעירה שנשארה פה אחרי ההתמחות כאן בשנה שעברה,

"זה לא ייתן לך שום דבר, והוא רק יתעצבן על זה שאת מנסה להמריד את האחרים. הם לא אוהבים פה דברים מהסוג הזה..."

שעה קלה לאחר מכן, המכשפה פנתה אליי בטון רוטן ושאלה:

 "למה את כותבת מיילים בשמי?!"

-          "לא ידעתי אם יש לך רכב, אז כיתבתי גם אותך; שתדעי איך להגיע אם את בדרך כלל מסתמכת על אוטובוס", עניתי.

-          "אז בפעם הבאה אל תכתבי שום דבר שמערב אותי בלי לקבל ממני אישור מראש. אני לא צריכה שאת תייצגי אותי בבקשות כאלה. יש לי איך להסתדר בעצמי!"

עצם השאלה שלי, מתוך הנחה שהמשרד צריך לדאוג שלעובדים שלו יהיה אמצעי הגעה לעבודה, נתפסה כחצופה ומפונקת!

העובדה שבכלל חשבתי על פתרון קלוקטיבי ציירה אותי כ"עובדת בעייתית", שמרשה לעצמה להטריד את הדרגים הבכירים בשטויות של האנשים הקטנים.

מכאן, לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שתנאי הכרחי לקידום במשרד, הוא לשתוק במצבים כאלה, ופשוט לספוג. רק מי שפוחד לעמוד על שלו, ולא מעיז אפילו לבקש גילוי דאגה מינימלי מהמעביד (שלא לדבר על לדרוש אותו), יזכה להישאר, כי הוא לא מצריך תשומת לב מהבכירים.  

הרשו לי להקדים תרופה למכה ולהבהיר לכל הציניקנים שעומדים להעיר על ה"תמימות" שלי: ברור לי שחנפנות וצייתנות הן תכונות שנוטות לסייע לקידום של עובדים בכל ענף, ואף בוס לא אוהב עובדים שהם "טראבל-מייקרס".

אבל ספציפית בעריכת דין, נראה לי שצייתנות עיוורת לסמכות (של הבוס) היא תכונה מנוגדת לגמרי לדרישות הקלאסיות של המקצוע. אני אסביר את עצמי:

עורכי דין אמורים להיות מודעים לזכויות שניתנו לאנשים לפי החוק, ולהילחם בעבור הגשמת הזכויות האלה כשיש הפרה של החוק. אם אנחנו כחברה מצפים מעורכי דין שיילחמו עבור זכויות של הלקוחות שלהם, הייתי מצפה על אחת כמה וכמה שעורכי דין גם יידעו להגן על הזכויות שלהם עצמם.

חלק מהתפקיד של עורכי דין הוא לבחון מצבי מרות בביקורתיות, מתוך מודעות לכך שיש דרישות שאינן לגיטימיות, וצריך להתנגד להן בגו זקוף ובביטחון עצמי.

איך ייתכן שהליטיגאטור שמופיע בביהמ"ש, ונואם באסרטיביות מתוך ביטחון גמור בצידקתו, יהיה מול המעביד שלו אדם שפוף ושתקן, שמקבל יחס מזלזל וחוטף צעקות בלי לפצות פה?

הצייתנות של מתמחים ועורכי דין צעירים במשרדים הפרטיים לא מתמקדת בהערות מקצועיות, אלא דווקא בנביחת הפקודות שמשפילות אותם כבני אדם ("מה אכפת לי איך תשיג את זה? רק תשיג לי את זה! ועכשיו!"), ושלפעמים אפילו מפירות חוקי עבודה בסיסיים ("לא מעניין אותי- את לא יוצאת הביתה עד שאת מסיימת את הפרוייקט הזה!").

במשרדים המובילים, אוהבים לקדם מתמחים "משקיענים" (כלומר: שאין להם שמץ של חיים מחוץ למשרד), "לא מפונקים" (כלומר: שלא מעיזים לדרוש איזשהו יחס אנושי או תנאים מעבר למינימום), "שעושים את העבודה" (כלומר: לא בוחלים בשום אמצעי כדי להביא למעביד את התוצאה הסופית שהוא רוצה, וגם לא מצפים שהמעביד יתעניין בדרך שבה השיגו אותה) ו"נאמנים למקום העבודה" (שיציבו תמיד את המשרד בראש סדר העדיפויות שלהם, לפני עצמם, בני זוגם וילדיהם).

מה הפלא שבהמשך הקריירה שלהם, כל עורכי הדין המובילים נתפסים כשקרנים? הרי הצביעות נתפסת בעיניהם כאינהרנטית למקצוע: כל הכתיבה הרהוטה והנאומים על זכויות וחובות תום לב, הם סתם בלבולי שכל שלא באמת מקיימים במציאות.

בתור מי שהלכה ללמוד משפטים במטרה להצטייד בכלים שיאפשרו לי להילחם באי-צדק עבור מה שנראה בעיניי נכון (וכשאני אומרת "כלים", אני מתייחסת יותר לרשיון, ופחות לניירת ששפכו עליי באוניברסיטה), עורכי הדין ה"מוצלחים" שהתקדמו במשרדים פרטיים, גדולים ופלצניים, הם ההיפך הגמור מעורכי דין מוצלחים באמת.

הם האנשים שהיו מוכנים לספוג, במשך שנים, יחס משפיל ודוחה, בלי להעיז לעמוד על שלהם ולדרוש את המינימום שמגיע להם, ואולי אפילו הצדיקו את המצב המעוות הזה שקיים כבר ברוב המשרדים ה"מובילים" בארץ. הם אנשים שרגילים יותר להיות הקורבנות של המערכת, במקום אלו שמתאמצים לשנות אותה ולהפוך אותה למשהו פחות נוראי.

זה לא שאני חושבת שהם אנשים רעים, אבל הם האחרונים שיהוו מבחינתי מודל לחיקוי, כי הם קודמו קודם כל על סמך הצייתנות שלהם, ולא על סמך כישרון.

אז אם גם בעיניכם להישאר כשכירים במשרד שבו אתם מתמחים זו לא אופציה- אל תחמירו עם עצמכם רק בגלל התדמית הזו של "מי שמוצלח נשאר". לפחות בעיניי התפיסה השתנתה: במשרדים פלצניים, הקורבן נשאר.

שלכם,

הסטאז'רית