בעוד קצת יותר מחודשיים אסיים את הסטאז',

וכל החברים שלי אומרים לי:

"נו את כבר בסוף- את בטח כבר די מכייפת באס"ק..."

במידה מסוימת זה נכון: אחרי שהבנתי שאני גם ככה לא רוצה להישאר פה, כבר אין שום סיבה לנסות להרשים אף אחד, ומסתבר שחוסר היחס הכמעט מוחלט למתמחים בכל זאת קצת עובד לשני הכיוונים. למשל, התחלתי לאחר בבוקר באופן די קבוע, ואף אחד לא מעיר לי על זה.

אמנם איחורים של פחות מחצי שעה בדרך כלל (בכל זאת, אני עוד לא מעזה למתוח את הגבולות לאיחורים קבועים של יותר מחצי שעה), אבל איחורים Non the Less...

וגם, אני כבר לא מתאמצת בכלל לנסח מכתבים ובקשות בצורה שתמצא חן בעיניהם, כי הרי גם ככה הם ישנו לי את הניסוח (ולו רק כדי להרגיש שהם עושים משהו במשרד הזה יותר טוב מהמתמחים).

כשנותנים לי משימות חיפוש משפטי, אני מפסיקה להשקיע אחרי שמצאתי מספר מינימלי של תקדימים שמתאימים למה שביקשו ממני, ומחייבת על יותר זמן ממה שבאמת לקח לי. שיחשבו שהמשכתי לחפש ולא מצאתי- גם ככה לא נראה לי שהם מעריכים אותי, אז שכבר יחשבו שאני איטית ויהיה לי קצת שקט בזמן הזה.

ועם כל זה- התקופה הזאת מעיקה עליי במיוחד. הכל נמרח כמו מסטיק, והיום פשוט מסרב להיגמר...

השעות עדיין מופרעות (כי אפילו כשאני "מנצנצת" באיחורים בבוקר, ויוצאת מוקדם יותר בערב, עדיין רוב החיים אני נמצאת במשרד בהתאם לשעות הרשמיות), והמשימות עדיין מגעילות ברובן (אפילו במסגרת העבודה המשפטית היותר מעניינת יש המון עבודה שחורה*), אבל התמימות שעוד קצת החזיקה אותי בהתחלה נעלמה: לא רק שאין לי שום ציפייה או רצון להישאר לעבוד פה כשכירה אחרי הסטאז', עכשיו גם ברור לי עד כמה מגעיל במשרדים פרטיים באופן כללי, ועד כמה המאמנים שלי דוחים אותי בפרט.

נהיה לי יותר ויותר קשה לחייך את החיוך המזויף לעורכי הדין שכבר כל כך נמאס מהם, ולקבל את ההערות הטיפשיות שלהם על עבודה שעשיתי עבורם, כשהם בעצם פשוט משנים את דעתם או סתם לא יודעים להסביר (יש עו"ד אחד שבאופן קבוע מבקש ממתמחים שינסחו מכתבים בשמו, ואז בודק אותם ומכתיב ניסוח חדש, ואז בודק גם אותו ואומר שזה לא נשמע טוב ושוב מכתיב ניסוח חדש- וככה מטרטר הלוך ושוב מהמשרד שלו לכוך שלנו והמדפסת במשך שעה וחצי!).

כשאחד השותפים חוזר מחופשה ארוכה או ממילואים, אני מסתגרת בכוך, ומתפללת שרק לא אתקל בו במסדרון כשאצא להפסקת שירותים, כי אז אהיה חייבת לחייך ולהיות נחמדה אליו, ולשאול: "איך היה?" ולהיראות כאילו אני מתעניינת.

לא מזמן ראיתי את אחד השותפים מראיין מישהו בצהריים. הוא יצא מהראיון בדיוק כשאני יצאתי להפסקת צהריים, וירדנו יחד במעלית. הוא שאל אותי איך זה לעבוד פה, וכל כך רציתי להגיד: "זוועה! תברח כל עוד נפשך בך! מגעיל פה בטירוף, ואתה יכול לשכוח מיחסי אנוש שפויים",

אבל לא יכולתי לדעת אם הוא כבר התקבל, ולאיזה תפקיד בדיוק (תמיד הייתי גרועה בלנחש את הגיל הנכון של אנשים). אמרתי שקצת קשה עם השעות, ואני מניחה שזה תלוי בעיקר בו. התחמקתי משאלות נוספות. מסכן...

פתאום זה נראה לי כל כך טיפשי שביקשתי לדבר עם מי שהתמחו במשרד כשהתראיינתי להתמחות. למה שמי שכבר עובד שם באמת ילכלך על המקום שבו הוא עובד למישהו זר שעלול לספר על זה?

היום אני יודעת שרק מתשובות מתחמקות אפשר להסיק שכנראה יחסי האנוש הם על הפנים.

כל מה שנשאר בינתיים זה הצורך לשמור על רמה מינימאלית של תפקוד במילוי המשימות השחורות, בשביל לקבל המלצה, שגם היא כבר מוכנה מראש בנוסח אחיד ממוחזר, מזויפת כמו החיוכים שלי.

רק שייגמר מהר...

שלכם,

הסטאז'רית

* עבודה שחורה לדוגמא: הכנת דפי אקסל עם תיעוד מפורט מתוך פירוטי שיחות במשך שעות על גבי שעות. איך זה קשור לעבודה משפטית? יש לנו תביעה בבית הדן לעבודה, שבה אנחנו מייצגים חברה ששני עובדים לשעבר שלה פתחו עסק מתחרה. אנחנו מנסים להוכיח שהם התחילו להקים את העסק המתחרה עוד בזמן שהם עבדו אצל הלקוחה, ובעזרת הטלפונים הניידים שקיבלו ממנה לצורכי עבודה. לכן צריך להראות לשופט כמה שיחות טלפון הם עשו לאנשים הרלבנטיים, באיזה זמנים ובאילו תאריכים. לשם כך, הייתי צריכה להוציא את הנתונים מתוך מאות עמודים של פירוטי שיחות, ולסדר אותם בצורה שתהיה ברורה לשופט בדפי אקסל. משימה סיוטית למדי.