אךךךךךךךךך

איזה כיף.

איזה כיף לחזור לשגרה, האפורה והמשעממת. לעבודה הרגילה למדי שאני עושה כאן בצה"ל. כן כן, אתם לא טועים.. זה נורא כיף לחזור למקום שכזה כי אני יכול להיות בטוח באנשים שסובבים אותי.. בטוח שהקצין שלי ימצא איזה דרך לרדת עלי תוך כדי שהוא נוגע בנקודות שהכי מעצבנות אותי.. אני בטוח שהנגד שאני כפוף לו ימצא איזשהי דרך חדשה להפוך אותי ואת חברי הבכירים בתפקיד מטכנאים, למורים ומדריכים במקצוע, תוך כדי התחשבות ברגשותיהם של החניכים שלנו.. שהם בעצם החיילים שטיפה יותר צעירים מאיתנו, עד כדי רמה של חינוך מיוחד.. ובתוך כל זה לקחת אותי לשיחה ולהתלונן על ההפרדה והמעמדתיות שנוצרה בינינו..

ככל שנמצאים יותר זמן במערכת הזו מבינים שכשאמרו לך שאת ההגיון מפקידים בבקו"ם, האנשים האלה, שהיית בטוח שצחקו עליך בגלל התת-פזם שלך, ממש לא צחקו, הם היו רציניים לגמרי!!!

אבל מה שבאמת כיף בכל זה, והפעם בלי טיפת ציניות, זה שיש לי את הבחור הכי מדהים, מזדהה ומבין בעולם בשביל לספר לו את הכללל, והוא בתבונה רגשית שממשיכה להדהים אותי כל פעם מחדש, מוציא כמה משפטים והכל מתכווץ לכלום.. את הטינה והכעס מחליפים רגשי אהבה ושמחה שעד עכשיו לא הכרתי, איזה מזל שהכרתי אותו.. ואני עדיין לא מאמין שזה היה רק לפני שבוע, אךך איזה מדהים הוא!!

ועכשיו מישהו יכול להגיד לי מה עושים עם דבר כזה?

ממש כבר אין לי כח להשאר פה...

הצבא הזה מתיש אותי ורוצה שאני אמשיך איתו בחתונה קתולית..

נו טוב,

נמשיך להרהר, ונביא תוצאות בקרוב,

מקווה שהשבוע שלכם התחיל הרבה יותר טוב משלי,

ההוא שבצד.

אני לא מאמין..

הבחור הזה פשוט גנב לי את הלב.. עבר זמן מגוחך לחלוטין של 4 ימים אבל אני לא מסוגל להפסיק לדבר איתו.. פשוט מכור. יש בו משהו כל כך טוב ואוהב, אני לא יודע אפילו איך לתאר את זה. הוא שונה לגמרי מכל מה שהכרתי או חשבתי עד עכשיו, נפלתי ברשת שלו. הכל פתאום נראה כל כך נורמלי ותקין, כאילו ככה התכוונו שהחיים יראו מההתחלה, מה לעזאזל עשיתי עד עכשיו?? רק על דבר אחד חבל לי, שאני לא הולך להפגש איתו בזמן הקרוב.. הוא גר בחיפה ומשרת במרכז, ואני תקוע בנוחות בדרום.. ועכשיו מעסיקה אותי המחשבה הזאת כל הזמן. מתי אני אזכה לפגוש את היצור המדהים הזה שממיס לי את הלב כבר כמעט שבוע...

אבל goddammit איך אני מוצא את עצמי מדבר ככה??? אני אחד האנשים היותר מחושבים שאני מכיר.. הדביקיות והחמימות הזאת כל כך לא אני.. אומרים שאנשים מפתחים אישיות בגיל ההתבגרות.. אולי אני מתבגר רק עכשיו? אני מודע לזה שהיתה לי ילדות חשוכה (על כך בהמשך..) אבל עד כדי כך? אולי באמת מה שהיה חסר לי עד היום זה מישהו לאהוב...

כבר יום שישי אחרי הצהריים. עוד מעט יתחילו עם השירים המרגיעים האלה ברדיו שאני כל כך אוהב, ואוירת הקודש הזו תמלא את החלל - שלא תטעו אני לא שומר שבת אבל אם יש זמן בשבוע שאני אוהב זה ביום שישי בין ערביים.. הכל פתאום נהיה שקט, הרעשים והזמזומים שממלאים לי את הראש כל השבוע יעלמו, ויפנו לי קצת זמן לחשוב על מה שחשוב לי באמת.

אני אלך לי לחשוב, אז שתהיה לכם שבת נפלאה,

ועל מה שחשבתי נכתוב אחר כך.

ההוא שבצד.

היי..

הלוווו??

אין פה אף אחד?   מצוין.. קצת שקט

טוב, זה בטח השלב שצריך להגדיר את עצמי.. אז אני ההוא שבצד.. חייל בן 20, (חיל האוויר אצלי בנשמההה! לחמשת החודשים הקרובים לפחות), סרקסטי, ציני, עצבני לעיתים, בעל חוש הומור בינלאומי (יש אומרים בריטי משהו..) וברשותכם נסיים פה עם השבחים, גר אי שם בפריפריה של הנגב.. כן כן, לא טעיתי, יש מקום כזה, במקום שבו באר שבע נחשבת לעיר האורות הגדולה.. משעשע את עצמי במוזיקה טובה, סרטים, חברים רוסים (חיל האוויר מה לעשות), תמונות של חתולים היטלראים באינטרנט (כן אין לי בעייה עם בדיחות שואה, וכן אני יודע שאני הולך לגיהנום בגלל זה), ובלשגע כמה שיותר אנשים בטלפון - או לפחות כאלה שמנסים לגרום לי לעבוד לשווא. אה.. ואני מת על גברים. כן.. כן.. אין מה לעשות בנות.. ככה זה לפעמים, יש בנים שמבינים אתכן.

אז מה לעזאזל אני עושה פה?? אין לי מושג..

תמיד רציתי שתהיה לי במה פתוחה שתאפשר להגיד מה שבא לי, בלי להגיע למסקנות אישיות כבדות מדי..

וחוץ מזה נראה לי מאוד משחרר להפתח ככה בפני העולם (ולהשתחרר זו הרי המטרה האופרטיבית של התקופה הנוכחית)

אז אני אשאר כאן בינתיים ואזרוק לכם כל מיני מחשבות כאלה.. שחושבים מהצד.

איזה צד? של החברה, של החיים, של המדינה. בחירה שלכם.

אז בואו נעזוב את ההיסטוריה והארכיאולוגיה בצד, ונתחיל בהווה..

לפני כמה ימים הייתי בבסיס שלי ובשעת מנוחה ושעמום נכנסתי - כהרגלו של הגיי הממוצע - לצ'אט של תפוז (מה לעשות נענע10 לא פופולרי בקהילה) לחפש לי עניין להעביר את הזמן.. אני תמיד מוצא בידור באנשים שזורקים את עצמם לשוק הבשר שמתחולל שם.. כמובן שמספר אנשים (באופן מפתיע מבוגרים למדי) התחילו איתי ואני התחלתי עם כמה, בשאלות הרגילות: מאיפה? בן כמה? מה מחפש? איך אתה מסתדר עם ז*! של 28 ס"מ? וכו'. אבל אחד מהם היה שונה.. הוא כתב מהסלולארי שלו וביקש (בצדק, הממשק לצ'אט סלולארי ממש מעפן) לעבור למסנג'ר (שנחשב בסצינה הזאת לחדר השינה), זרמתי, לא כהרגלי, עם הרעיון והתחלנו לדבר. מפה לשם הבנתי שגם הוא חייל, ועוד בחיל האוויר, הוא הפתיע אותי בשנינות ואינטליגנציה (שכלית ורגשית) שהעיפה אותי לחלוטין.. החלטתי שאני נפתח אליו כמו ספר פתוח.. איזה החלטה מעולה, וממש לא ברורה מאליו מבחינתי. בתור ארוניסט די מושבע אני נוטה להיות מאוד חשאי. אבל משהו בו באמת גרם לי לבטוח. התחלנו לדבר על כל מיני נושאים שמאוד הציקו לי, והוא פשוט העלים את הכל, גרם לי לחייך. מאז אנחנו מדברים כל יום, ואני נקשר אליו כמו שלא נקשרתי לאף אחד בחיים שלי.. בטח שלא כל כך מהר. הורדתי בשבילו את כל חומות ההגנה שלי ומאז הוא מפוצץ לי את הלב. אז מה אתם אומרים... מה יהיה איתי?

אני אחשוב על זה ואחזור אליכם,

ההוא שבצד.