אני אפילו לא מבינה למה אני ככה, הרי אני בכלל לא מכירה את הילדה הזאת.

הילדה הזאת, שבסירטון כפי שהבנתם, כבר לא איתנו.

חברות שלה עשו לה את הסירטון.

אני אפילו לא מכירה אותה, לא מאותה מדינה שלה, לא מכירה את החברות שלה או את המשפחה שלה.

ובכל זאת, אני כל כך עצובה...

אפשר לשאול למה?

למה מוות ואובדן כל כך משפיעים עליי? אפשר לשאול למה אני אפילו לא מכירה את הילדה הזאת ואני עצובה ובוכה כאילו הכרתי אותה?

אפשר לשאול למה אני צריכה לבכות מכל דבר מטופש?

ואני מניחה שאתם חושבים 'אוי זה לא מטופש מה היא סתומה? זה מוות'.

כן, אני יודעת, אבל אני לא מדברת על זה.

כל דבר בזמן האחרון מרגש אותי ומעציב אותי.

וישר באות הדמעות, למה אני חייבת להיות כל כך רגישה? למה אני לא יכולה להשתלט על עצמי פעם אחת?

אולי הפעם זה בגלל השיר, אולי הפעם זה בגלל שאני יודעת מה זה לאבד אדם קרוב...

אני כבר לא יודעת, אולי למישהו יש הסבר לזה?