עכשיו אני מבינה את הכל.

אני מבינה כמה ששיקרתי לעצמי.

אני מבינה שאני עדיין אוהבת אותו.

אני לא אוהבת את הילד הגדול, או את החתיך עם הקוביות, אני אוהבת אותו.

רק אותו.

אני מרגישה רע.

אני מרגישה עצובה.

אני מרגישה שאני עומדת למות ברב בכי.

אני מרגישה מטומטמת.

אני מרגישה שאין טעם לכלום.

אני מרגישה שיכלתי לעשות יותר.

אני מרגישה שיכלתי להיות ברת המזל הזו.

אני מרגישה פספוס.

אתה יכלת להיות איתי עכשיו, אתה יכלת לנשק אותי עכשיו, אתה יכלת להגיד לי 'אני אוהב אותך' עכשיו.

אתה יכלת לחבק אותי חזק ולא לשחרר עכשיו.

אתה לא תחזור אליי.

אני יודעת את זה.

אין גם למה לחזור.

כניראה שאם לא רצית אותי, אני לא משהו נכון?

אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך הכי בעולם.

כל השטויות האלו שכתבתי, כל ה'אני באובססיה', 'אני לא באמת אוהבת אותך', 'אני מנסה לשכוח אותך'.

הכל היה בולשיט אחד גדול.

אני לעולם לא אוכל לשכוח אותך, אני לעולם לא אוכל להפסיק לאהוב אותך, אני לעולם לא אוכל להפסיק לחשוב עלייך.

אני יודעת את זה... אני לא רוצה בנים אחרים, שום בן אני לא רוצה.

אני רוצה אותך.

אתה היית האהבה הראשונה שלי...

איך יכלת לעשות את זה... ככה לשבור לי את הלב...

בכזו אכזריות...