"את רוקדת יפה, את בהתעמלות אמנותית?" אמרה לי המורה לספורט.

המחמאה הכי גדולה שקיבלתי ממורה לספורט.

המחמאה הכי גדולה שאני יכולה לקבל.

"את רוקדת יפה."

אני השקעתי את כל חיי בריקוד, אני חיה, נושמת ואוכלת ריקוד.

אין דבר שאני אוהבת יותר מריקוד.

ביום ראשון אנחנו, הבנות, צריכות להגיש ריקוד לספורט.

בינתיים לפי מה שהבנתי הריקוד שלי ושל חברה שלי הכי יפה.

אבל קשה לי.

קשה לי עם זה שחברה שלי כזאת יפה, רזה, קלילה וגמישה.

יותר ממני.

היא יכולה להתאמן עם חולצת בטן בלי להתבייש, לא כמוני.

היא יכולה לעשות שפגט באוויר בלי לעקם את הרגל לאחור.

היא יכולה לעשות רגל-רגל.

אז אני מצטערת שאת מושלמת ואני לא,

אני מצטערת שכשנרקוד כולם יתמקדו בך ולא בי,

אני מצטערת שאת יותר רזה ממני,

אני מצטערת שאת יותר יפה ממני,

אני מצטערת שאת יותר מושלמת ממני,

אבל את צריכה להפסיק לשלוח אליי מבטים מתנשאים כל פעם שמשהו מצליח לך ולי לא.

אני שונאת את תחושת הכישלון הזו כשמישהו יותר טוב ממני.